כבודי, מנחם (אדמונד)
מנחם, בן זכיה ושלום, נולד ביום כ"א בניסן תש"ד (14.4.1944) בתורכיה ועלה ארצה עם משפחתו באותה שנה. הוא למד בבית-הספר היסודי-דתי "דיסקין" בירושלים, שם גדל וחונך בתנאי פנימייה. אחרי-כן למד בבית-הספר התיכון המקצועי-דתי "הודיות" וסיים את לימודיו בישיבת "חב"ד" בלוד. כשהיה מנחם בן שלוש נפטר אביו ועובדה זו השפיעה על מהלך חייו. בארץ נאלצה משפחתו להסתגל לתנאים החדשים מתוך מאבק בתלאות הנובעות ממעבר עולים מארץ לארץ. התקופה הייתה תקופת צנע והמשפחה, שהתגוררה במחנה עולים, חייתה בדוחק. מנחם נאלץ לעזוב את הבית ולצאת ללמוד בתנאי פנימייה. כך עברו עליו שנות נערותו, עד שהגיע לגיל שבע-עשרה והחליט להפסיק את לימודיו ולהתגייס לשירות בצה"ל. מנחם גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1961, בהקדימו את המועד המתוכנן לגיוסו. הוא הוצב לחיל התותחנים ולאחר הטירונות הוכשר כנהג זחל"ם ושימש כנהג מרגמה כבדה מתנייעת. בתקופת שירותו הסדיר השתתף בפעילות המבצעית של חיל התותחנים ואף נטל חלק בפעולת התגמול בנוקייב. בסוף אפריל 1964 שוחרר מנחם מהשירות הסדיר והוצב ליחידת מילואים של חיל התותחנים. ביחידה זו היה נקרא לתקופות של שירות מילואים והשתתף בקרבות מלחמת ששת הימים. הוא נטל חלק בקרבות לכיבוש גוש-עציון, חברון, רמאללה ושכם. חבריו סיפרו עליו שהיה חייל מסור ונאמן, ומקובל על חבריו ועל מפקדיו, בזכות חביבותו ונכונותו לסייע לכל חבר לנשק. לאחר השחרור עבד כנהג וכמסגר-מכני, ולבסוף הקים מכבסה וניהל סניף לקבלה ולמסירה של כבסים. הוא נשא לאישה את חברתו ורדה, ויחד עמה הקים את ביתו ברמת-גן. בספטמבר 1967 נולדה בתו עדינה. מנחם חילק את זמנו בין העבודה לבין המשפחה. כאדם שחייו בארץ החלו בתנאים של מצוקה, ידע כי עליו לעמול קשה כדי לפרנס את משפחתו וכדי לבסס את מעמדו. הוא עבד שעות ארוכות עד שהצליחו, הוא ואשתו, לרכוש דירה ויחד הפכו אותה לבית חם ופתוח לידידיהם ומכריהם. הוא אהב את משפחתו והקדיש לה זמן רב, ונהג לבלות שעות ארוכות במחיצת אשתו ולהשתעשע עם בתו הקטנה. בשעות הפנאי הרבה לעסוק בספורט, היה שחקן כדורגל מצטיין ואהב לצפות בתחרויות כדורגל. מנחם אהב את מולדתו ואת עמו. במכתבים שכתב בתקופות של שירות במילואים ובעת מלחמת ששת הימים, ניכרת דאגתו הרבה לגורל העם והמדינה. הוא חרד לחבריו הלוחמים ונפילתם בקרב של חברים לנשק גרמה לו דיכאון עמוק. במלחמת יום-הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה וההבקעה נגד המצרים בסיני והוא שימש בה נהג זחל"ם ומוביל תחמושת. ביום י"ז בתשרי תשל"ד (13.10.1973) נפגע בהתקפת מטוסי האויב ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובת, אם ושלוש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "אדמונד היה אחד מאותם נהגים אמיצים, שנהגו במשאיות התחמושת תחת אש עזה והביאו את הפגזים, שהיו חיוניים כל כך בקרב לבלימת האויב. אנחנו, חבריו, לא נשכח לעולם את אדמונד ואת חיילינו האחרים, שנפלו במלחמה הקשה הזאת".
