בן הזקונים של לריסה וולדימיר. נולד ביום ז' בתמוז תשמ"ו (14.7.1986) בדגאסטן, ברית המועצות לשעבר בעיר מחצ'קלה. אח לניקולאי ולוולדימיר תינוק ג'ינג'י, אנרגטי, שמח וטוב לב שחייך אל החיים, והם חייכו אליו. לנוכח פער הגילים שבינו לבין אֶחָיו – שנתיים ותשע שנים – ראתה בו המשפחה "צעצוע", ולאוניד נהנה מפינוקים ומתשומת לב שהורעפו עליו לרוב. לאוניד ומשפחתו עלו ארצה בשנת 1993 והתיישבו ברמת גן, וכאן גדל לאוניד, התחנך והתבגר. הוא התערה היטב בסביבה החדשה, קלט מיד את השפה העברית, ורכש במהירות חברים רבים. "ג'ינג'י" קראו לו כולם, והתמגנטו אליו בזכות האנרגיות החיוביות ששידר – תמיד שמח ומרוצה, אף פעם לא כועס, נכון להושיט יד לכל אחד ולעזור ככל הנדרש. את לימודיו החל לאוניד בבית הספר היסודי "זומר" שברמת גן, וסיימם בבית הספר "תיכון חדש" שבעיר. הוא היה תלמיד חרוץ, ממושמע ושקט, אהוד ומוקף חברים, "ילד שגדל לפי הספר," מסכמת אמו. בנערותו גילה לאוניד עניין רב בקולנוע, ולקח חלק בחוג קולנוע שהתקיים בבית הספר. הסרטים שיצר בחוג עוררו עניין ורושם, והוציאו לו שם של בימאי מחונן. לא מן הנמנע, אומרים מקורביו, כי היה ממשיך ומפתח כישורים אלה גם בעתיד. תחביביו הנוספים העידו על מגוון כישרונותיו: לאוניד ניגן בפסנתר, התאמן בקרטה, שיחק כדורגל, וכמובן – היה מחובר למחשב ולאינטרנט, זירה שגילה בה מומחיות מיוחדת. "היה לו חוש טכני מפותח," מסבירה אמו, "ובעזרתו ידע לפתור כל תקלה." יחסים הדוקים וחמים היו ללאוניד עם כל אחד מבני משפחתו. בן שנה וחצי היה כשהוריו נפרדו, ולמעשה, ניקולאי אחיו הגדול, הוא שגידל אותו ודאג לו בעת שאמו הייתה בעבודה. ולדימיר אחיו השני, היה נוהג להחזירו מהגן ולהשתעשע עימו, ושלושת האחים היוו יחידה אחת ומגובשת, והיו החברים הכי טובים. לריסה, האם, מספרת כי נאמנותם זה לזה הייתה כה מוחלטת, עד כדי כך שכאשר הביעה כעס על אחד האחים, היה לאוניד ממהר לצאת להגנתו ומעמיד אותה על טעותה. אשר אליה, היא אומרת, התייחס לאוניד בהרבה כבוד, ואף היה מכנה אותה בשם "מלכה". "הוא לא התבייש לומר לי 'אימא, אני מאוד אוהב אותך,' " נזכרת לריסה בעצב, ומספרת כי בעת שעבד בחנות פרחים נהג להביא לה בכל יום שישי זר פורח. ובכלל, האהבה והרצון של לאוניד לשמח את כולם היו ממאפייניו העיקריים: "לאוניד נתן את כל כולו לאחרים ולעצמו. הוא אהב להפתיע, לקנות מתנות לימי ההולדת, וכשידע מה אני רוצה היה קונה לי את המתנה עוד לפני האירוע, כדי לשמח אותי." קשר חזק ומיוחד במינו שרר גם בין לאוניד לאביו. "ליבו של לאוניד היה רחב ופתוח כלפי אביו," אומרת לריסה בקצרה. הייתה זו קרבה מהסוג שקשה לבטא במילים, וגורלם המשותף של השניים מעיד כי רב הנסתר על הנגלה. לאוניד שהיה תמיד עצמאי מאוד ומודע לערכו של הכסף ולמציאות הכלכלית שחי בתוכה, עבד לפרנסתו כבר מגיל ארבע-עשרה, ומימן בעצמו את כל צרכיו. תחילה עבד באולם אירועים, בהמשך, עבד במשך שנתיים בחנות פרחים, ואף שימש כמלצר במסעדה. את לימודי הנהיגה מימן מכיסו הפרטי, והיה הראשון מבין חבריו שקיבל את הרשיון הנכסף. לאות הערכה ותודה מאמו זכה לאוניד במתנה מיוחדת – אוטו שקנתה לו, ושהתגאה בו מאוד. לאוניד התגייס לצה"ל, והוצב בחיל הלוגיסטיקה. לאחר הטירונות סיים בהצטיינות קורס נהגים, ושירת כנהג מבצעי בבה"ד 20 – בסיס ההדרכה למקצועות הטכנולוגיים בחיל החימוש. בזכות הצטיינותו נשלח לקורס נהגי אמבולנס צה"ליים, וסיימו בהצלחה. שבוע בלבד לאחר תום הקורס, נגדעו חייו באורח טרגי ובלתי נתפס. לאוניד נפל בעת שירותו ביום כ"ח בטבת תשס"ז (17.1.2007). במהלך טקס ההלוויה של אביו, שנפטר לאחר התמודדות עם מחלה קשה, התמוטט לפתע לאוניד ליד הקבר הטרי, עוד בטרם כוסה זה בחול. כוחות ההצלה שהוזעקו למקום ניסו לבצע בו פעולות החייאה, והבהילו אותו לבית החולים "זיו" שבצפת. הרופאים המשיכו להיאבק על חייו, אך מאמציהם להצילו עלו בתוהו. לאוניד נפטר מדום לב, והוא בן עשרים בלבד. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר אם ושני אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. "לאוניד היה בן אדם מקסים, ג'ינג'י אמיתי עם נשמה טובה," ספדה לו שרון חייט, המחנכת של לאוניד ב"תיכון חדש". "היה לו לב זהב, ועכשיו הוא נשבר. כנראה שבאמת אפשר למות מצער". על מצבתו של לאוניד נחקקו המילים: "אנחנו אף פעם לא נשכח אותך, אתה תמיד תשאר בלב שלנו".
