fbpx
יששכר, מיכאל (מיקי)

יששכר, מיכאל (מיקי)


בנם השלישי של ג'נט וחי. נולד במוצאי שבת, ביום כ"א בחשוון תשל"ז (13.11.1976) בירושלים. אח לשרון, שמרית ואלעד. מיכאל נולד בבית החולים "הדסה עין כרם" בירושלים, בן אחרי שתי בנות, ומיקי היה כינויו מאז שנולד. הוא גדל במושב אבן ספיר והיה ילד ביישן ושקט שידע להעסיק את עצמו במשחקי בנייה והרכבה כמו לגו, במשחקים ממונעים, במכוניות ובמנופים. מיקי היה ילד מלא חיים ושובב, היה לו חיוך רחב עם גומה בסנטר, שאי אפשר היה להתעלם מממנה. הוא ידע להעניק, וכמו סבו, אבי אימו, אהב מאוד בעלי חיים. בבית תמיד גידל כלבים, ולקח על עצמו את כל האחריות הטיפולית. לא היה גבול לאהבתו לבעלי חיים, לנופי ארץ ישראל, לטיולים ולטבע. הוא למד והתחנך בבית הספר היסודי "הרי יהודה" בקריית ענבים עד כיתה ח'. משם עבר לתיכון האזורי "עין כרם" בירושלים. את משמעותם של הלימודים לחייו, הבין רק אחרי גיוסו. חברים רבים היו לו, פשוט משום שמיקי התחבב על כולם. הוא היה אדם בוגר ואחראי, ועם זאת צעיר עם נשמה ענקית ורגיש. בגיל חמש-עשרה קנו לו הוריו סוסה והוא גידל אותה באורווה שבחצר, טיפח אותה וטיפל בה במסירות רבה כאילו הייתה ילדתו. בין היתר חווה מיקי תהליך של הרבעה והמלטה והיה נפעם מהיווצרותם של חיים חדשים. הוא אהב לרכוב על סוסתו ללא חת, דוהר עליה כרוח סערה. הוא אף השתתף עם סוסתו בתחרות רכיבה וזכה במקום הראשון. באירועים כאלה ואחרים נפגש מיקי עם רוכבי סוסים שהיו מבוגרים ממנו בעשור, אך פער הגילים לא הורגש כלל ונוצרה ביניהם כימיה וחברות עמוקה. לפעמים נראה היה כי מיקי העדיף להתחבר עם בוגרים ממנו. מיקי היה אוהב אדם וחוג החברים שלו הלך וגדל, כאשר לחבריו לספסל הלימודים הצטרפו חברים לרכיבה על סוסים וחברים לטיולי הג'יפים. מגיל שבע-עשרה, עת הוציא רישיון, טייל בכל שבילי הארץ כשהוא נוהג בג'יפ. מיקי אהב מאוד את הטבע, הכיר כל שביל וכל צמח באזור מגוריו כיוון שניווט וטייל כשהוא רכוב על סוס, או נוהג בג'יפ. "חבל לשרוף את הזמן בשינה," היה נוהג לומר. הוא ידע ליהנות מכל רגע. בטיולים אהב לעשות פסק זמן, לבשל קפה בפינג'אן ולמזוג אותו לחבריו הרוכבים. הבית של מיקי היה מקום המפגש של החבורה, שהתקבצה בו באופן קבוע לארוחות מפנקות שהוכנו בידי אימו. בשעותיו הפנויות גם שיחק כדורגל. מיקי היה ישר והגון. היו לו ידי זהב, הוא היה חרוץ מאוד, מלא עשייה ופעילות: ידע ליצור ולנגר כלים מעץ; אהב לעבוד בגינת הבית וסייע בכל מטלות הבית פנימה; עזר להורים בלול התרנגולות ונהג להשכים קום כדי לעבוד באורווה. מיקי היה פצצת אנרגיה, כל הזמן חייב היה להיות בתנועה. בבגרותו צמח והתנשא לגובה של מטר שמונים ושלושה סנטימטרים ומבחינה פיזית היה חסון ביותר. מיקי היה לגבר מוצק וחזק מבחוץ ושברירי ביותר מבפנים. במשפחה שררה מערכת יחסים חמה, טובה ומפרגנת בין האחים. מיקי היה אדם משפחתי שאהב ילדים, ובילה שעות במשחק עם בני הדודים שלו, הצעירים ממנו, והקדיש להם תשומת לב. לפני הגיוס הכשיר את עצמו לצנחנים בריצות מפרכות סביב המושב – בכל פעם עשרים קילומטרים – על מנת להגיע לכושר. כמו בכל תחום בחייו, גם בהקשר הזה היה מיקי שאפתן, וידע להציב לעצמו מטרות בחיים ולהגשימן. אימו כתבה לאחר מותו: "זכות גדולה הייתה לי להיות האימא שלך, לגדל אותך, לדבר איתך ולחבקך. אהבתך לצבא התבטאה כבר בגיל צעיר, בהיותך ילד. אהבת לשחק עם חיילים, חיילים מפלסטיק, עם טנקים שהיו בגודל הזרת. הקמת על רצפת חדרך חטיבה שלמה. שיחקת שעות כאילו היית הרמטכ"ל הבונה את מערך הצבא. מעניין שבנית חטיבה שלמה ללא אויב מנגד. בכל משחקיך בחיילים לא היה אויב. לא שיחקת במלחמות, לא היו חיילים מנצחים או מנוצחים". מיקי התגייס ב-9 בפברואר 1995 ועבר טירונות כלל צה"לית, אבל בחר להתנדב לצנחנים ושירת כלוחם בגדוד 101. תפקידו לאורך המסלול הקרבי היה מאגיסט. מסלולו בצנחנים כלל שירות בלבנון. "כשהתגייסת היה לנו ברור שאתה רוצה להיות לוחם ביחידה ערכית," סיפרה אימו ג'נט, "רצית לתת ולתרום כמה שיותר. כשהופעת במדי הצנחנים היית כל כך גאה ומאושר, בחיוכך ובדרכך אמרת הכול. לא ידעתי שמנקודה זו חייך וחיינו ישתנו. לא הבנתי שזאת נקודת השיא שלך. כאימא חשבתי, ככל אם, שישנן עוד הרבה אבני דרך בחיי בנה. חשבתי שהינה בני הגיע לעצמאות ועתה תורי לקטוף את הצלחותיי, עתה תורי לעזור בגידול ילדיו. חשבתי להעביר את אותם חיילי הפלסטיק לילדיך ולומר להם שהם מקבלים את הפיקוד. רציתי לראות עוד מסלולים בחייך". אך במהלך שירותו הצבאי חלה מיקי והועבר לחיל האוויר. "היית הצנחן שלי," ספד לו אביו בשלושים למותו, "רצית להיות כמו אבא, רצית לְרַצות את אבא. התנדבת לצנחנים כמוני. הבטתי לך בעיניים, טפחתי לך על השכם, חייכתי חיוך גדול, מפה לאוזן. לא הוספתי דבר. החלפנו מבטים של אהבה וגאווה. שנינו ידענו מה זה אומר להיות צנחן. לא היה גבול לאושרי כאשר ראיתי כמה שמח אתה. עדיין מהדהד באוזניי צליל קולך הערב, השקט והרגוע. זוכר אני שבסיומו של קורס צניחה החלפנו חוויות, סיפרת לי שבאחת הצניחות הסתבכה לך הרגל עם המיתרים, ואיך הצלחת להשתחרר ולצנוח בשלום. מיקי, לא אמרתי לך, אך ליבי נצבט, הרי יודע אני מה זה אומר. נשכתי את השפתיים רק כדי לא להביע בפניך את פחדיי. היה לי חלום והוא לצנוח איתך, לקפוץ מאותו מטוס. חשבתי ששכננו שהיה מד"צ (מדריך צניחה) יגשים לנו חלום זה. בחיוך ביישני לחשת לי: 'אבא, אתה זקן'… חלומי נגנז, הוא כבר לא יתגשם לעולם. לו רק היה נגנז מפאת גילי ולא מהנסיבות שקרו לנו". מיכאל (מיקי) יששכר נפל בעת שירותו ביום י' באב תשנ"ז (13.8.1997), בן עשרים ואחת היה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בהר המנוחות בירושלים. הניח אחריו הורים, שתי אחיות ואח. שרון אחותו ספדה לו: "הגורל הִכּה בנו. לפרידה שכזאת לא פיללתי, פרידה קשה, כאובה ונצחית. חשבתי שהחיים חזקים מאיתנו. נלקחת למקום אחר, למקום שממנו לעולם לא תשוב. עתה שייך אתה למרומים, הכוכבים רושמים את שמך. איבדתי אח חסון, חזק כארז. איבדתי יופי וחן, הכול נלקח ממני. היית בשבילי כציפור מרהיבה ביופייה. היו לך צבעים וצלילים נדירים, מה שהיית בשבילי לא יחדל, לא ייפסק. כל כך כואב לא לראות אותך, גופי לא מפסיק לדמם, היעלמותך חרכה את נשמתי. כמה אני אוהבת אותך, כל כך הרבה דמעות זולגות בתוכי, בגרוני וחונקות אותי. מיקי, בחרת בדרך קשה ואסורה, ויתרת על החיים, על החיים שכה אהבת, נשמת את יופי החיים. מנסה לא לכעוס עליך, מנסה לכבד את בחירתך האחרונה, בחירה שאין בה דרך חזרה. בהלווייתך עמדתי לפני כולם, קבל עם ועדה, ונדרתי שאנציח אותך. נדרתי שאנציח אותך ביום מן הימים לכשייוולד בני בכורי, והוא יישא את שמך. ואם בת תיוולד מיכאלה תיקרא, והיא זו שתעזור לנו לא לפנות לדברי חולין מבלי להזכירך. בתום ימי אבלות השלושים אחקה אותך, אקעקע בגופי את אותו ציור שנשאת על כתפך. אוהבת, שרונה". שמרית אחותו נפרדה מאחיה וספדה לו במילים: "עכשיו אני מבינה מדוע אצה לך הדרך. אולי ידעת שהזמן קצר. במעט הזמן שהוקצב לך רצית לכבוש עולם. נהנית מיופיו של הטבע. הערכת את רזי הטבע ומה שהוא מכיל בתוכו. מראך האציל השתלב כל כך יפה עם סוסך. נראית כאביר, ידעת לדהור. הסוסים היו אהבת חייך. אהבת טיולים והיית בליין די רציני, בהתחשב בזמן שהוקצב לך. ואיך אפשר לא להזכיר את המוזיקה הקולנית שאהבת. אז החרשת אוזניים, והיום אני מחרישה אוזניים, רק כדי לשמוע את המוזיקה שלך שוב. היה לך קשר נפלא עם חברים, הם אהבו אותך ואתה אהבת אותם. אהבת אנשים, הענקת מעצמך לכל מי שהיה בסביבתך. כמה חבל שבניי לא הכירו אותך, כמה חבל שאין להם מהנגיעה שלך ומההשפעה שלך. לעתים אני מדמיינת אותך, אחי החסון, מניף את ילדיי למעלה גבוה, וחושבת כמה הם היו נהנים לרכוב איתך ולו רק לסיבוב קטן. רציתי לומר לך, אח צעיר נצחי שלי, שאני אוהבת אותך מאוד, שאתה חסר לי מאוד". אלעד אחיו הצעיר של מיקי היה בן 16, בעת מותו. מותו בטרם עת גרם לאלעד לכאב גדול מאוד והשפיע עליו ביותר, המועקה הגדולה עצרה ושיתקה את יכולתו לבטא את הכאב במילים. כשהוצאה החוברת לזיכרו של מיקי, הקדיש לו אלעד את השיר של עמיר בניון "עומד בשער" "… תבוא, אנחנו מחכים לך יותר מדי שנים /אנחנו השתגענו אין לנו יותר פנים/ רק הולכים ומתכלים כל הזמן, אז תבוא/ כן תבוא, לא נשארו כלים כדי שנוכל אותם לשבור/ אנחנו לא יודעים מי פה צלול/ מי השיכור שתמיד נופל לבור, מן הסתם /אז תבוא, כן תבוא./שמעתי שאתה ממש עומד בשער /ושכל שה תמים יוכל לגור ביער ושמעתי /שגם הלב הזה יותר לא ימות/ דמיון יחתום הסכם שלום עם מציאות /כל הצלילים יהיו לשיר אחד פשוט /תבוא, אנחנו מחכים לך…" אימו דיברה על שירותו הצבאי של מיקי ועל מצוקתו ומחלתו, שכתוצאה ממנה קיפח את חייו: "ישנם רגעים שבהם אני מתפללת שזה היה רק חלום רע, וכשאפקח את עיניי אומר: 'מזל שזה היה רק חלום'… מיקי החל את דרכו הצבאית בצנחנים, הוא היה מאגיסט. מיקי פרח בתקופה זו. זאת הייתה תקופה יפה בחייו עד שחלה… במחלה זו יכול לחלות כל אחד, זוהי מחלת המילניום. הסובלים מדיכאון לפעמים מתפקדים כרגיל, יש ביניהם חיילים וקצינים מצטיינים. הם חשים לֵאוּת מתמדת, קשה להם ליהנות, הם מאבדים את ביטחונם האישי ומלוּוים בהרגשת כישלון. גם אתה מיקי, הצטיינת, אבל היית לֵאה, איבדת עניין בהנאות יומיומיות. היית במסגרת שהמועסקים בה היו צעירים כמוך… הם לא מבינים שהעומד לפניהם לא מעמיד פנים אלא סובל. פה אסור לומר 'אופס טעינו'. על הצבא להבין שישנם אנשים שיכולים להסתער, וישנם כאלה שאינם מסוגלים. אלה שאינם מסוגלים יכולים לפתח את אי היכולת הזאת גם במהלך שירותם הצבאי. הם יכולים להתגייס עם מוטיבציה גבוהה מאוד ורצון לתרום, אך לא יצליחו להסתער קדימה… הצבא צריך לאבחן בצורה יותר מקצועית לא רק את הרועשים, מחוללי המהומות, אלא גם את השקטים. חייבים לעשות את המקסימום כדי שזה לא יקרה. משרד הביטחון הכיר בנו כמשפחה שכולה. היה חשוב לי שמיקי יוכר כחלל. אולי מהמקרה של מיקי אפשר ללמוד יותר, וחיי חיילים אחרים יינצלו. צריך להבין שדיכאון אינו מצב רוח, זוהי מחלה". במלאות שנה למותו אמר אביו: "אין דבר שאין לו פתרון. ברגעים הקשים והגורליים ביותר, ברגעי האמת, לא מצאת לנכון לדבר ולשתף אותנו בכוונותיך. קיבלת החלטה קשה, והאסורה ביותר עלי אדמות. פעלת לבדך כזאב בודד". מיקי השאיר אחריו במותו את כל אוהביו המומים ודואבים. ליד חוּרְבַּת סעדים הקימו חבריו גלעד לזכרו, פינת חמד בהרי יהודה, שהוא וחבריו נהגו לקרוא לה "השולחן". בתוך נוף הררי יפהפה ניצבת אבן צנועה תחת עץ אורן ועליה חרוט שמו עם המשפט: "עפת עד מעבר להרים והגבהת עוף עם הרוח, רחוק מאיתנו, אך לא מליבנו. עוף חופשי ומאושר אל מעבר לימי ההולדת ומעל הזמן ואנו ניפגש מפעם לפעם, לזכרך חבר יקר, מלאים אהבה". המשפחה הוציאה לאור חוברת לזכרו. כמו כן הודפסו חומשים וסידורים לזכרו

כובד על ידי

דילוג לתוכן