ישראלי, דוד

דוד (דדי), בן נחמה ויוסף, ממייסדי קבוץ דברת, נולד ביום ט"ז בסיון תשי"ג (30.5.1953) בדברת. הוא למד בבית-הספר היסודי במשק ואחרי-כן המשיך בלימודיו בבית-הספר האזורי המשותף "העמק המערבי" בקיבוץ יפעת. דדי היה תלמיד מצטיין והקפיד מאוד על הכנת החומר הלימודי שעניין אותו, לקראת השיעורים. הוא העמיק חקור בתחומים רבים – בארכיאולוגיה, במורשת היהדות, במחשבת ישראל, במדיטציה, במיסטיקה ובדתות המזרח הרחוק. אך יותר מכל הרבה לקרוא עיתונים ומאמרי פרשנות פוליטית על המתרחש בארץ ובעולם, בתחום המדיניות והכלכלה. הוא היה מרבה להתווכח והגן בלהט על דעותיו, על עקרונות ואידאלים, וידע לנתח במחשבה בהירה ומעמיקה כל רעיון. דדי היה אידאליסט, ובכל תחום שעסק בו ביקש להגיע לכלל שלמות, הן במחשבה והן במעשה. דדי נמנה עם חברי חטיבת הנוער של איחוד הקבוצות והקיבוצים. חובב שחמט היה וחובב ספורט נלהב, הן כצופה והן כשחקן. הוא התעניין מאוד במשחקי הכדורגל בארץ ובחו"ל והרבה לשחק בכדורסל, ולימים אף החל לאמן את התלמידים הצעירים במשחק זה. דדי היה קשור קשר נפשי עמוק לאחיו אפרים. למרות ניגודי אופי בולטים ביניהם היו ידידים בלב ונפש. את כל רזי לבם גילו איש לאחיו. היו להם דעות, אהבות, מחשבות וגישות משותפות בנושאים רבים: החל מאהבתם הגדולה לשחמט, לכדורגל, לספרים ולהצגות, ועד לחוש ההומור שעמד מעל לכל. מתוך מכתביהם ניכר הקשר העמוק והתלות ההדדית ביניהם. דדי היה קפדן מאוד בבחירת ידידיו, אך משנקשר לידיד לא ידעה נאמנותו סייג. הוא היה איש אמת, ישר ובעל מצפון ותכונות אלה ציפה למצוא גם בחבריו. אך מעל הכל דרש שיהיו בעלי חוש-הומור. היה לו חוש הומור חד ועוקצני, אך משולב בטוב לב והבנה לחולשות אנוש. הוא אהב במיוחד את ההומור הביקורתי של "הגשש" ויחד עם אחיו אפרים הרבה לחזור ולצחוק מבדיחותיהם. דוד גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1971. במסלולו הצבאי הלך בעקבות אחיו אפרים, שהתגיס שנה קודם. דדי התנדב לחיל השריון; לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "פאטון", שרת ב"קו" ומפקדיו העניקו לו את "אות השירות המבצעי". לאחר מכן השתלם בקורס מפקדי טנק "פאטון" והיה בו חניך מצטיין. אחרי-כן השתלם בקורס קצינים ובקורס לקציני שריון. הוא היה חייל טוב, ממושמע ואחראי. אחיו הבכור, אפרים, היה מפקדו בקורס קציני שריון. שני האחים חששו ביותר ממצב כזה; חששו שמא לא יוכלו לשמור על ה"דיסטאנס" הנדרש בין מדריך לבין חניך, חששו שמא תיזקף הצלחתו של דדי לזכותו של האח-המדריך. אך הם הצליחו לעמוד גם במצב זה. ידידותם לא נפגעה, אלא להיפך, התחזקה עוד יותר וכן לא פגעו בכללי הקורס או באנשיו האחרים. לאחד המפקדים, שצפה במבחני סיום הקורס והעיר על "הקשרים המשפחתיים" אמר אפרים: "המפקד, אצלי הוא נבחן בחינה קשה יותר מאשר החניכים האחרים". הקורס היה אמור להסתיים בסוף אוקטובר. אפרים הבטיח לאמו, שבטקס הסיום תזכה לראות את בנה האחד עונד את דרגת הקצינות לבנה השני. המלחמה שיבשה את סיום הקורס וחניכיו ומפקדיו נשלחו לחזית. ביום 7.10.1973 נפצע דדי בקרב בגזרה המרכזית בסיני, ליד מעוז "הכפר", כאשר פגע טיל "סאגר" בטנק שלו. תחילה התיחס לפצעיו ולכויותיו בקלות ראש, דחה את פינויו וסייע בחילוץ ובטיפול בפצועים אחרים. אחר כך הועבר לתאג"ד ומשם לבית החולים. חמישה שבועות נאבק על חייו בסבל רב ובייסורים רבים, אך תוך גילוי עוז-רוח וכוח נפשי, שעוררו יחס של כבוד אצל האחיות והרופאים. ביום י"ז בחשון תשל"ד (12.11.1973) נפטר מפצעיו והובא למחרת היום למנוחת-עולמים בבית-העלמין בדברת. השאיר אחריו אב, אם ושלשו אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן-משנה. קיבוצו הוציא לאור חוברת וספר לזכרם, ובהם מכתבים שכתבו איש לאחיו, לידידים, לחברות ולמשפחה; בתחילת שנת 1976 נערכה בקיבוצו תחרות בכדורעף לזכרו ולזכר אחיו אפרים, שנפל גם הוא במלחמת יום-הכיפורים.