ישפה, יחיאל-דוד (חיליק)

בן רבקה ונחום, נולד ביום ה' בטבת תר"ץ (5.1.1930) במושב מרחביה. שני השמות ניתנו לו להנצחת הסב יחיאל, ציוני נודע באוקראינה שנהרג בימי פטלורה, לאחר מלחמת-העולם הראשונה, והדוד דויד, אף הוא ציוני נלהב שנפטר בדרכו לארץ. בן יחיד למשפחה חקלאית, ובחקלאות ראה גם הוא את יעודו. מבית- הספר הקטן שבמושבו עבר לבית-הספר המחוזי בכפר ילדים וסיים בו 10 כיתות. ראש וראשון היה לחבריו בבית-הספר ועל אף היותו שובב גדול חיבבוהו מוריו והוקירו את כשרונותיו ורצונו לדעת. עם סיום לימודיו בבית-הספר, אשר נטע בלבו אהבה עמוקה לידיעת הטבע, עבר למקווה ישראל והתמסר במרץ ובאהבה ללימוד החקלאות. היה מרכז החברה והרוח החיה בה, עלם נאה, חסון, שמח ומעודד, ובעל השפעה רבה על חבריו. עם פרוץ המלחמה נאלץ חיליק – כך קראוהו – לסיים את לימודיו בחיפזון. הגרעין ההתיישבותי, שעימו נמנה והיה אחד מיוזמיו, אורגן עוד במקווה ישראל ועבר לגבע להכשרה מגויסת של הפלמ"ח. הוא הלך עמהם, אך שוחרר למשך זמן שירותם בגבע לעזרת הוריו במשק. בהתלהבות ניגש לעבודה והעלה תוכניות מרחיקות-לכת לשיפור המשק, אך ימים מספר בלבד עשה שם ועם קריאה ראשונה התגייס לשירות מלא. יחיאל-דויד נשלח לחזית הירדן. על אף זכותו כבן משק להתגייס לחיל-המילואים, שפעולתו בשמירת המקום והגנתו – הלך לשירות מלא מתוך הכרה מלאה. עם נטישת המשקים מסדה ושער הגולן, כאשר הערבים החלו לשדוד ולהוביל את השלל במכוניות, רדפו חיליק וחבריו אחרי השודדים ואף השמידו משאית מלאה רכוש שדוד. אולם המון ערבים רב רדף אחריהם והם ניצלו בקושי. חיליק נפצע בידו וברגלו ובכוחות עצמו הצליח להימלט. הוא נשלח לבית-החולים בטבריה, אך עוד לפני שהחלים כליל מפצעיו ונשלח הביתה לשם מנוחה והבראה, נסע למחנה צריפין לבקר אצל חבריו הפצועים. הוא לא חזר עוד הביתה לסיים את חופשתו, בטענה שאין הפצע מצדיק את ישיבתו בבית בשעה שכל לוחם חשיבותו מרובה. חבריו מעידים עליו, ששהותו עמהם נסכה בהם רוח של ביטחון ואמונה. הוא הצטרף לחטיבת "יפתח", בה שירתו חבריו לבית- הספר ולהכשרה ועימהם יצא שוב לפעולות. עם חידוש הלחימה בתום ההפוגה הראשונה השתתפה החטיבה במבצע "דני" ובליל 17-18 ביולי 1948, לקראת תחילת ההפוגה השנייה, תפס גדוד "העמק" את שילתא ומשלט בחלקו המזרחי של רכס קוריקור כדי לאיים על אגפו של מערך הלגיון בלטרון. עם בוקר התברר כי כוח לגיון מחזיק בחלקו המערבי, השולט, של הרכס. האויב תקף את הכוח במשלט משני כיוונים בסיוע שריוניות וזה נאלץ לסגת. בנסיגה הקשה בשטח פתוח הנתון לאש צולבת נפלו רבים מהלוחמים. בקרב זה נפל, בליל י"א בתמוז תש"ח (18.7.1948). בהיותו פצוע, אף שהיו לו מים, סירב לשתותם בטענה שיש להגישם לפצועים קשה יותר. בשעת הנסיגה הובל על-ידי שניים מחבריו, אך פגז האויב פגע בשלושתם והפילם. ביום י"א באדר תש"י (28.2.1950) הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.