,אֵ-ל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה
,עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמות חַיָּלֵי צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל
,אֵ-ל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה
,עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמות חַיָּלֵי צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל
בן אורה ובנימין. נולד ביום כ"ט באדר ב' תשי"ט (8.4.1959) במושב ינוב שבאזור השרון. הבן הבכור למשפחה בת ארבעה ילדים. אח ליצחק, אירית וחלי. נשוי לטלי, אבא לבר ויובל. שלומי גדל במשפחה דתית וציונית ששורשיה בתוניסיה. בביתו ספג ערכים של תורה, עבודה, דרך ארץ וגמילות חסדים, וכבר בילדותו החל ליישמם הלכה למעשה. מספר אביו: "בספר משלי, אמר שלמה המלך: 'שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך', וקיימת זאת במשך כל חייך, בנוסף ל'ואהבת לרעך כמוך' לנגד עיניך. למרות עיסוקיך הרבים, הייתה תמיד הדאגה להורים ולבני המשפחה. קיימת כיבוד אב ואם מעל ומעבר." שלומי למד בבית ספר יסודי במושב תנובות, וסיים את לימודיו התיכוניים ב"ישיבת בני עקיבא" שבנתניה. בראשית חודש נובמבר 1977 התגייס שלומי לצה"ל, והחל בקריירה צבאית ארוכת שנים בחיל הלוגיסטיקה (קודם לכן: חיל התחזוקה). בעשרים ושמונה שנות שירותו היה למפקד אהוב ונערץ בעיני מפקדיו ופיקודיו. הוא השתתף במבצע "שלום הגליל", והיה מעורב בפעילויות הביטחוניות הרבות בימי "אינתיפאדת אל-אקצה". במהלך שירותו נישא שלומי לטלי, ולשניים נולדו שני ילדים: בר ויובל. השכלתו של שלומי הייתה רחבה והקיפה תחומי ידע מגוונים: הוא השלים תואר ראשון בהיסטוריה כללית ותואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. כן השתלם בקורסים רבים: פיקוד ומטה ארוך, גישור ויישוב סכסוכים, מבקרי איכות בכירים, דירקטורים בחברות ממשלתיות, פיקוד, ניהול ומשאבי אנוש, יישומי מיחשוב וקורסי לוגיסטיקה מתקדמים. את דמותו רבת הפנים והמעש של שלומי תיאר אחד מחבריו הקרובים: "היית רגיש, שנון, חריף, תכליתי וממוקד, עם יכולות חשיבה, תכנון, ניהול, ביצוע ובקרה גבוהים, עם יכולות ניהוג, הובלה, הנעה של אנשים ותהליכים. הבנת הסביבה, 'חי' מהר את השטח, אפקטיבי, עם הספקים גבוהים, יכולות לקשב, אכפתיות, תודעת שירות ויכולות לפיתוח קשרים ויחסים טובים מאוד. גמישות מחשבתית ויכולת להתמודד עם בעיות. שרידות, התמדה, השקעה ומוטיבציה גבוהים מאוד. כושר לביטוי וניסוח, יצירתי, אסרטיבי, עם ראייה קדימה, ניתוח תהליכים והפקת משמעויות בתוכם. יכולת ניהול פרויקטים מורכבים בתנאי אי ודאות, עם היקפים תקציביים גדולים, תוך מתן פתרונות לבעיות ואילוצים לטווח הקרוב והרחוק. הכרה מצוינת של מערכות הרכש של צה"ל, משרד הביטחון ומנה"ר [מינהל הרכש] בארץ ובארצות הברית, וחלק ממשרדי הממשלה. 'חיית' גם את העולם העסקי האזרחי. את כל כישוריך הרבים יישמת במקצועיות מעולה בתפקידיך הרבים, תוך רגישות אבהית לבעיותיו של כל חייל." שלומי התקדם במהירות בסולם הדרגות. בשנת 1999 הוענקה לו דרגת אלוף-משנה, והוא מונה למפקד מרכז הציוד באגף הלוגיסטיקה שבבסיס תל השומר. בתפקיד זה שימש גם במהלך מבצע "חומת מגן" – מבצע לפגיעה בתשתיות הטרור שערך צה"ל בשטחי יהודה ושומרון באביב 2002. מפקדיו שיבחו את ביצועיו ואת יעילות פעילותו בתקופה הקשה והמורכבת וציינו את כישרונו, את חריפותו, ואת אנושיותו הרבה. משנת 2002 ועד יומו האחרון כיהן שלומי כקצין הלוגיסטיקה בפיקוד הדרום, והיה מועמד לדרגת תת-אלוף. סיפר האלוף דן הראל, מפקד פיקוד הדרום דאז: "אני זוכר את תחקיר המבצע 'קשת בענן' [מבצע שערך צה"ל באזור רפיח וציר פילדלפי במאי 2004] בו נכנסה לרפיח אוגדה כבדה משוריינת, בעקבות אירועי הנגמ"שים [נגמ"ש הנדסה שפוצץ בירי נ"ט פלסטיני ואשר חמישה אנשי צוותו נהרגו]. לא אשכח את הנהרה שפשטה על פניו כששאלתי מהן התקלות הלוגיסטיות שעל בסיסן נדרש להפיק לקחים, ומפקד האוגדה השיב: 'אין לי הערות לוגיסטיות'." והוסיף: "ישי ניהל את התחום הלוגיסטי בפיקוד ביד רמה תוך מתן פתרונות לכל מצב ומבצע. הוא עמד בכל אתגר שהוצב בפניו ופעל על פי תורת הלחימה הלוגיסטית, ובעצם, כתב אותה מחדש. שלומי ביצע כל משימה ביסודיות, באיכות גבוהה, ובשקט האישי שאפיין אותו כל כך. … שלומי, כמו סברס נטול קוצים, קצת מחוספס מבחוץ אבל רך מאוד מבפנים, עם פיקוד מקצועי אבל גם אבהי מאוד של האגף שאותו הוביל והרגשת אחריות מקצועית על כל קצין לוגיסטיקה בגדוד, בחטיבה ובאוגדה, היה מנהל בחסד עליון וקצין מטה לדוגמה." משימתו האחרונה של שלומי הייתה להכין את המערך הלוגיסטי של תכנית ההתנתקות מגוש קטיף ומרצועת עזה. הייתה זו משימה קשה – פיזית ורגשית, מורכבת ורחבת היקף במיוחד מבחינת חיל הלוגיסטיקה. בתקופה זו התגלתה בגופו של שלומי מחלת הסרטן, אך הוא הסתיר זאת ממקורביו כולל בני משפחתו וממפקדיו, ככל שיכול היה. שלומי ראה לנגד עיניו, בראש ובראשונה, את המשימה, ואת האחריות לביצועה. אף שנחלש לא נטש את המערכה, ובד בבד עם הטיפולים הקשים שעבר, המשיך ופיקד ממיטתו שבבית החולים "שיבא" שבתל השומר על ההיערכות להתנתקות, ותכנן את המבצע עד אחרון הפרטים, למען הצלחתו המלאה: שלח פקודות, המשיך לדאוג לחיילים, הנחה את מחליפו בתפקיד, ועדכן את שר הביטחון שאול מופז שישב לצדו. מחליפו, אלוף-משנה איציק כהן, העיד שפעל בהתאם להנחיותיו ותכניותיו הכתובות של שלומי אשר הודות להן, הושלמה המשימה הלוגיסטית בהצלחה רבה. שר הביטחון דאז, שאול מופז, מספר: "מאות שעות של דיונים, עשרות סיורים בשטח שבהם השתתף והוביל שלמה, הם שהבטיחו את מפגן הלוגיסטיקה המרשים של פיקוד הדרום ואט"ל [אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה]. לשלמה היה חלק מרכזי ומרשים בהצלחה זו." את פירות השקעתו הרבה לא זכה שלומי לראות. מחלתו הכתה בו בעוצמה ובמהירות. ביום כ"ד בתמוז תשס"ה (31.7.2005), זמן קצר לפני יישום תכנית ההתנתקות, השיב את נשמתו לבורא, והוא בן ארבעים ושש. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, כשהמונים מלווים אותו בדרכו האחרונה. ספדה לשלומי אורה, האם: "בני, אהובי, בכורי, יקירי, נסיך שלי, אני כבר מתגעגעת מאוד אליך, לא מוכנה לעכל את האסון שפקד אותי. לא אוכל לחיות רגע, שעה או יום שלא אחשוב על הגיבור שלי, החכם והצנוע מכול. אבל עם דבר אחד אני לא משלימה. עם זה שלא גילית לי את האמת, שלא זכיתי להיות יותר לצדך בימים הקשים והאחרונים שלך. לו ידעתי, לא הייתי עוזבת את מיטתך, נשמה שלי. … היית לי בן יקר ואהוב, בן למופת, לאבא גם. מאימא שלך, שלא תפסיק לבכות על האובדן היקר, עד יומי האחרון." במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל, רב-אלוף דן חלוץ: "מפקדיו של שלומי מספרים כי היה קצין מטה מצטיין, יסודי ומוביל, אשר ניהל את תחום הלוגיסטיקה בפיקוד ביד רמה ובכישרון רב. שלומי היה אדם מקצועי, מסור ואכפתי, ועם זאת חבר של אמת ואיש משפחה מסור עד מאוד. הלב דואב על מותו של קצין מוכשר ואדם נפלא, אשר היה מעמודי התווך של היחידה. בטוחני, כי המסירות וחום הלב ששפעו משלומי ילוו תמיד את מפקדי היחידה וחייליה." בחורף 2006 נערך בלטרון ערב לזכרו של שלומי בהשתתפות בכירי מערכת הביטחון – שר הביטחון שאול מופז, האלוף דן הראל, האלוף אודי אדם, האלוף במיל' דורון אלמוג, תת-אלוף איציק בן-טוב, תת-אלוף חזי לוי, תת-אלוף במיל' רוני מורנו, אלוף-משנה איציק כהן, מפקד מחוז דרום ניצב אורי ברלב, וכן קצינים בכירים, חיילים, חברים ובני משפחה. פתח את הערב בנימין, האב: "באנו הערב כדי לומר קווים לדמותו של יקירנו, שלמה ישי. מלבד הכאב הגדול של משפחתנו, ומלבד כל מה שאנו יודעים על היותך בן, אח, בעל ואבא למופת, אפשר להגיד שלא הופתענו לשמוע עליך מפי חיילים ומפקדים, מכל הדרגות, אשר היו איתך במשך עשרים ושמונה שנות שירותך בצה"ל, על היותך אדם וקצין ומפקד למופת. … מעטים מחבריך ידעו שרצית להיות לוחם ב'שייטת', ואפילו השתתפת בגיבוש. קצין המיון ויד ה' הביאו אותך לתחזוקה, לימים חיל הלוגיסטיקה. נאמר כי הלוגיסטיקה היא המוח ההולך לפני הכוח, ואתה היית חלק ממוח זה. הידע, הניסיון והחוכמה שימשו אותך כדי למלא את תפקידך וכדי לעזור לזולת, החל בטירון ועד לדרגים הגבוהים. כשביקשו עצה ועזרה ממך, עשית זאת ללא פרסומת, בצניעות ובהתמדה. … כאביך, אני מרשה לעצמי לומר שהיית מיוחד, מתחשב, חכם, רגיש, בעל תפיסה מהירה, דייקן, חותר תמיד למצוינות בכל משימה שהוטלה עליך, ודבק בכל מטרה שעמדה לפניך. היית אוהב ואהוב על כולנו, היית מלאך. … היית אחד הלוחמים שחירפו נפשם, גופם ונשמתם למען העם והמולדת. … אמנם – נכון שלא נפלת מאש האויב, אך כולנו יודעים שנפלת מהאש שבערה בתוכך, אש השלמות, הדבקות במטרה, המצוינות והדאגה לביצוע המשימות ללא תקלות. … שוב אנו רואים את חריפותך, חוכמתך וכישוריך. … אשרי העם שזה צבאו, חייליו ומפקדיו. … תהא נשמתך צרורה בצרור החיים." מדברי שאול מופז, שר הביטחון: "ישי נלחם עד הרגע האחרון, כמו קצין, כמו מפקד, כמו אדם שחב לרעייתו, לילדיו ולמשפחתו, כמו מפקד שחב לחייליו. שהיתי רבות ליד מיטתו בבית החולים בתל השומר, שוחחתי איתו, אחזתי בידו, וראיתי את התקווה בעיניו. התקווה להתגבר, לסיים את המאבק, ולחזור לטלי, לילדים, לפיקוד ולחיילים, לחברים הרבים שלו. דבר חוליו הכה את כולנו בתדהמה. ישי היה תמיד רחוק מן הכבוד והשררה. חזק, מוכן תמיד לסייע ראשון, תמיד בשורה הראשונה של העשייה בתחומו. … נזכור את ישי כמו שהיה – מפקד, חבר וג'נטלמן." הספיד את שלומי אלוף-משנה בדימוס רולנד אלוני, סגן מפקד חיל הלוגיסטיקה: "שלומי היה קצין צעיר, בדרגת סגן-משנה, כאשר קיבלתי אותו לריאיון, בתחילת דרכו כקצין. אז שיבצנו אותו לנח"ל, שם, התברר לי השבוע, הכיר את רעייתו לעתיד. הוא התקדם, עלה בסולם הדרגות והתפקידים, בזכות עבודה מסורה והשקעה אישית, במחיר של ויתור על נוחות וחיים קלים. קידומו ומינויו לתפקידים הבכירים שאליהם הגיע לא היו בחסד אלא בזכות – בזכות השקעה, מסירות, נאמנות, נאמנות לתפקיד, לייעוד ולמדינה. כך צריך לזכור אותו. יהי זכרו ברוך." הספידה את שלומי אחותו הצעירה, חלי: "לאחי הגדול שהלך ללא שוב … עדיין לא התרגלתי למציאות הכל כך אכזרית והכל כך בלתי צודקת … נוכחותך החזקה – גם אם לא הייתה נוכחות פיזית יום-יומית – קיימת עדיין סביבנו. … אחי היקר, כל חיי כאחותך הקטנה תמיד ראיתי בך דמות לדוגמה, דמות שרציתי לשאוף להיות כמותה. אדם משכיל, למדן, בעל עקרונות וערכים. איש מעשה, הדורש מעצמו ומאחרים את המקסימום, ללא הנחות. אדם שמעמיד בפניו מטרות ועובד קשה מאוד כדי להגיע אליהן. מחוספס מבחוץ, אך רגיש מאוד מבפנים. נותן מענה ופתרון בעת צרה ובעיה של כל אחד מבני המשפחה. בעיניי היית ועודך סמל להצלחה מהירה ושקטה, כפי שהייתה פטירתך. נראה כאילו רצית להיפרד מהעולם באותה הדרך שחיית את חייך. נלחמת במחלה כפי שנלחמת על כל דבר שרצית. שמרת על דיסקרטיות ושתיקה על מנת למנוע מהקרובים לדאוג לך יתר על המידה. ביקשת מאיתנו להמשיך את חיינו כאילו כלום לא קורה, לחזור לעיסוקינו הרגילים, כדבריך. … האופטימיות שלך, הרצון להמשיך ולחיות, נתנו לנו את הכוח להמשיך ולהאמין עד הסוף. … שלומי, אהבתי אותך תמיד ואמשיך לאהוב." בטקס יום הזיכרון תשס"ו שנערך באנדרטה שבמושב ינוב (מקום הולדתו), הספידה אירית את אחיה: "… פועלך וטוב ליבך הם אבן לרגלינו. לא מאש קרב האויב נפלת, פגעה בך האש שבערה בתוכך, אש השלמות, אש הדבקות במטרה, אש המצוינות והדאגה לביצוע המשימות ללא תקלות. … אומרים לי כי לא תחזור, אך אני חשה בך, כאן, ממש לצידי … והנה, שמך חקוק על אנדרטה, כאילו אומר: 'כן, תפסיקי לחלום, הוא הלך, הלך לבלי שוב'." ביום הזיכרון תשס"ז ספדה האם: "בסערת הארץ, בטרם מלאו ארבעים ושמונה שנה נשאתי את עיניי, והנה הוא כאן. היה איש חכם, בריא כסלע ואהוב על כולם. … בצער ובכאב עמוק תמשיך האם לבכות על בנה אהובה עד יומה האחרון." הספדה של האחות אירית: "געגועים לאחי הבכור, היקר, שלומי… הימים עוברים, וכל יום יותר קשה. … כוכב היית כאן בינינו, ובכל מה שעשית, עם חסרונך נשארנו, ואת טוב ליבך – פגשנו מסביב. … וכמו כוכב – אתה מאיר מלמעלה בלילות – ומסמן כך לכולנו – לנגב את הדמעות… את ליבנו מציפים כל יום המון געגועים, כמו החופים – החשים געגועים לנחל, געגועים המשאירים אותנו נטושים ובלי כוחות, ממש כמו חוף – שנחל עזבו…" על קברו, במלאות שלוש שנים לפטירתו, ביטאה האם את כאבה: "כבר שלוש שנים שאתה טמון כאן, כאילו רק היום, בשבע בבוקר, אחרי לילה קשה וסיוטי ליד מיטתך – נפרדתי ממך. כל כך מהר נעלמת לי. … כאב נורא, עמוק ומר בתוך ליבי. … בני, שלח לנו כוח להתמודד עם הגזירה הקשה! … חלק גדול מליבי מת איתך. אין מילים לתאר – ואין נחמה. בני שלי, תנוח על משכבך בשלום, אתה איתנו תמיד, לא נשכח אותך לעד." לזכרו של שלומי באפריל 2008 הוכנס ספר תורה לבית הכנסת "עמית" שבנתניה. את התהלוכה החגיגית ממלון "פארק" למרכז "עמית" שבה הובל ספר התורה ליוו רבנים, אישי ציבור, משפחה, אנשי צבא וחברים רבים. בתפקידו האחרון כקצין לוגיסטיקה בפיקוד הדרום, קיבל שלומי בקשות מחיילים שומרי מסורת ששירתו בצריפין ובמחנה נתן להקמת בתי כנסת באותם בסיסים. כהרגלו נרתם שלומי למשימה בכל המרץ ודאג לספק את כל הדרוש לבניית בתי הכנסת ולמלא את בקשות החיילים. לצערנו, שלומי ז"ל לא זכה לראות את סיום בניית בתי הכנסת. ולאות תודה והערכה על פועלו ולזכרו נקראו על שמו. יהי זכרו ברוך.