ירוס, מוני-מרדכי

מוני, בן אריקה ובנימין, נולד ביום י"ד באלול תשי"ב (4.9.1952) בתל-אביב. לאחר שלמד בבית-הספר היסודי "דוד ילין" בהדר יוסף ובבית-הספר תיכון-חדש בתל-אביב, סיים את לימודיו בבית-הספר "מישל"ב" בתל-אביב. הוא היה תלמיד טוב, שניחן בכישרונות בעיקר בתחום הטכני והצטיין בתיקון מכשירים ובטיפול באבזרים שונים. הוא היה חבר בתנועת "הנוער העובד" והשתתף בפעולותיה. מוני היה גבה-קומה ותמיר. מנעוריו היה ספורטאי נלהב וטוב, שיחק בכדורגל במסגרת "המכבי הצעיר", הרבה בשחייה, השתתף פעמים אחדות בצליחת הכנרת ותכופות שיחק גם בכדורסל. הוא היה חובב-צילום והרבה לצלם ולפתח במו-ידיו את תצלומיו. מוני, שהיה צמחוני כהוריו, אהב בעלי-חיים והרבה לגדלם ולטפל בהם במסירות בלתי רגילה. הוא היה עליז, שובב, שופע מרץ וזריז, רגיש, חברותי ואהוב על כל מכריו. תמיד היה מוכן לסייע לזולת וידע לעזור לחבריו כל אימת שהיו נתונים במצבים קשים. הוא התעניין בכנות ובדאגה בבעיותיהם, האזין למצוקותיהם ועזר להם בעצה או במעשה. היה לו כישרון למצוא פיתרון לקשיים בצורה טבעית ויעילה. את כל תפקידיו השתדל למלא בשלמות ובדבקות. מוני גויס לצה"ל בראשית פברואר 1971 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס למקצועות שריון ובקורס מט"קים, הוצב ליחידת שריון והוענקה לו דרגת רב-טוראי. אחרי-כן הוצב לבית-הספר לשריון בתפקיד מדריך למקצועות-שריון והועלה לדרגת סמל. כעבור זמן מילא תפקיד של מש"ק טנק והועלה לדרגת סמל-ראשון. הוא היה חייל מצוין והתבלט בידע שלו ובמסירותו. מפקד-היחידה כתב עליו: "מוני היה ממפקדי הטנקים המצטיינים של הגדוד, מילא את תפקידו באותה מסירות שבה מילא את תפקידי-ההדרכה, עד שפרצה המלחמה. חניכיו, חבריו ומפקדיו זוכרים אותו כבעל מרץ רב, איש עבודה מסור ומפקד, שהתייחס אל פקודיו ואל חניכיו כאל שווים. הוא מילא את תפקידו ביעילות ולעתים אף עשה את עבודתם של אחרים". ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973) לחם מוני עם יחידתו בגזרה הצפונית של סיני. היחידה נחלצה לעזרת מוצב "בודאפשט", שהאויב ניסה לנתקו, ונתקלה בחיילים מצרים, שהתבצרו במקום. טנק המפקד נפגע באש המצרים ומוני יצא לחלצו. הוא נפצע קשה מרסיס, הועבר לבית החולים ומת מפצעיו ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973). הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב חברו לצוות-הטנק: "בזמן הקצר שהספקתי להכיר את מוני, התרשמתי כי היה פיקח בצורה בלתי רגילה, ידע לנהל את העניינים ולהוביל את הטנק כהלכה. הוא התחבב במהירות על כל הסובבים אותו, והרבה לספר על ביתו ועל משפחתו. כמפקד-טנק החדיר בנו הערכה וכבוד ונהג לומר שוב ושוב לצוותו: "תבצעו בדיוק את הוראותי – ותגיעו בשלום הביתה. אינני רוצה למות, אני רוצה לחזור הביתה". בטחתי בו מאוד ולא פחדתי לצאת למלחמה תחת פיקודו, כי הוא הצליח להפיג את רגשי-הפחד מלבנו בעזרת הלצות מוצלחות ברגעים הנכונים. לאחר שנפצע קשה, הוא עדיין סירב לנטוש את הטנק שלו".