איתמר, בן גיזה ודן, נולד ביום ו' באייר תשי"ג (21.4.1953) בירושלים. בשנת 1954 עברה המשפחה לרחובות, שם גדל איתמר וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון על-שם עמוס דה-שליט. מגיל צעיר ועד לגיוסו לצבא היה חבר בתנועת "השומר הצעיר". בנעוריו בלטו בדמותו של איתמר הפתיחות ביחסיו עם חברים, יכולתו ליצור קשרי רעות הדוקים ואהבתו לטיולים; בהופעתו – בלורית זהובה, מבט שובבני בעיניים ולבוש מרושל במקצת, כגון חולצה בחוץ וסנדלים תנ"כיים. וכך תיארו אותו חבריו: "איני זוכר שראיתי אי פעם אדם עירני ושוקק חיים כמו איתמר. איני זוכר שפגשתי אי-פעם אדם שכל-כך אהב לחיות כמוהו". "איתמר אהב את החיים. הוא לא אהב לדבר עליהם, הוא פשוט חי אותם, כל רגע בהם. החיים זרמו בתוכו". "איתמר היה בחור בעל עקרונות. הוא האמין בהם ועל-פיהם הוא חי… הוא היה מלא אידיאליזם ופטריוטיות מהיפים ביותר. תמיד נתן לי את הרגשת הישראליות היפה, השובבה והמאמינה, האיכפתיות – וזה תמיד הלהיב אותי מחדש וקסם לי נורא". וכך ראה את דמותו של איתמר מחנכו בבית-הספר התיכון: "איתמר היה שייך לאותם נערים, המוצאים את עצמם יום אחד, תוך שנות נעוריהם, מול האתגר של תיקון העולם ובראש ובראשונה, כמובן, אותו שטח שבו יש להם נגיעה שוטפת, הוא שטח החינוך. אני זוכר יפה את הדיונים החריפים עד כדי מרירות, שהתפתחו בינו לביני בתחום זה. ככל נער תוסס וער הייתה לו נטייה חזקה לאקספרימנטים, והיה בו שכנוע פנימי חזק, שהחדש עדיף על הישן, הנועז עדיף על המתון, והגלוי והמיידי עדיף על הנסתר והפועל לטווח ארוך. מתח כזה מספק רקע מספיק למה שאנו קוראים "פער הדורות", אולם תכונותיו של איתמר העניקו לפער הזה עמקות מיוחדת. היה לו כישרון מיוחד לגלות ליקויים ונקודות חולשה בכל הסובב אותו, ולא היה לו ספק שיש לגשת מיד, כאן ועכשיו, לתיקונם של ליקויים אלה". איתמר היה חובב טיולים מושבע. נוסף לטיולים ולמסעות במסגרת התנועה ובית-הספר, היה יוצא לטיולים עם קבוצות קטנות של חברים. בטיולים היה נהנה גם מהנופים שבדרך וגם מעצם המאמץ הפיזי שבהליכה. איתמר אהב את הארץ ואת נופיה. באחד ממכתביו לחברה כתב: "הרבה פעמים אני נפתח מאוד כשאני יושב באיזו נקודת נוף יפה. אני מתמלא עליצות, ולפעמים זה מגיע עד כדי המלה המחרידה 'אהבת המולדת', ואז אני מרגיש כי אני מוכן לתת הכל למענה". כשהתגייס לצבא ראה איתמר ייעוד בשירות בחטיבת "גולני". הוא שירת בסיירת "גולני" ולאחר שהשלים קורס קצינים, הוצב כמפקד מחלקה בבית-הספר למ"כים של החטיבה. למרות שהשתוקק לחזור לסיירת, החל עד מהרה לראות את האתגר הגלום בתפקידו החדש ובתקופה הקצרה שהספיק לפקד על מחלקתו, שאף לגבשה ולהופכה למחלקה מצטיינת. בנופלו היה נאמן לדרישותיו מפקודיו ומעצמו – להיות חייל למופת. איתמר נפל בקרב על כיבוש החרמון, אור ליום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973), כאשר ניסה לחלץ את אחד מחייליו הפצועים מאש האויב. כך מתאר אחד מחיילי מחלקתו את נסיבות נפילתו: "ידוע לי כי הפיקוד בצה"ל דורש מהקצינים יותר מאשר מהרובאים, ודוגמא חיה לכך העניק לי המ"מ איתמר ירון ז"ל. איתמר היה הרוח המניעה מהתחלת הקרב. כאשר כולנו שכבנו מאחורי מחסות, הוא נע בזהירות ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה – מטפל בפצועים, מקדם כוחות ומנסה לפרוץ הלאה, אגב השלכת רימונים והשבת אש לכל הכיוונים. בין ההתפוצצויות הרבות, שמענו היטב את קריאות ה"אחרי" האופייניות, קריאות שעודדו אותנו ונסכו בנו ביטחון גם ברגעי הקרב הקשים ביותר. אך לשיא הגיע בנופלו. הוא רץ קדימה בינות לכדורי הצלפים השורקים בקרבתו, כדי לחלץ לוחם, שנפגע מכדורי האויב. אותו לוחם, אריה ואזה ז"ל, קיבל קודם לכן פקודה מאיתמר לשכב ולרתק קדימה, אך נפגע. איתמר לא נשאר חייב לפקודו, ששכב פצוע וחשוף לכדורי האויב. חרף כל הקריאות שהופנו אליו, לכרוע ברך ולתפוס מחסה, הוא רץ קדימה כדי להגיע אל אריה ולהצילו. בדרכו אל הפצוע פגע בו כדור אויב ושם קץ לחייו. איתמר, לא לחינם הקרבת את חייך. אמנם שאיפתך להציל את חיי חברנו לא התגשמה, אך כולנו למדנו על בשרנו, כי לא נופקר לעולם עם מפקדים מסוגך, ולעולם לא יופקר הערך המקודש שקידשת בדמך, בהיותך מופת לכולנו". על מעשהו זה הוענק לאיתמר, "עיטור העוז".
