יהודה-שאול, בן חדוה ויעקב, נולד ביום א' דראש השנה תשט"ו בתל-אביב. הוא למד בבית-הספר הממלכתי-דתי "מוריה" בעיר הולדתו וסיים לימודיו בישיבה התיכונית של בני עקיבא "נחל-יצחק" בנחלים. יהודה היה תלמיד מעולה ולדברי חבריו הצטיין בתורה ובמדעים, היה מבריק במקצועות הריאליים, סגנונו היה פסקני וישיר, ללא סטיות, ואפילו את חיבוריו נהג לכתוב בצורה מתימטית. הוא היה בעל השכלה רחבה והייתה בו שאיפה עמוקה להרוות את צמאונו לדעת, שקשה היה להביאו על סיפוקו. עיסוקיו ותחביביו היו רחבים ומגוונים ובעיקר אהב את מרחבי הטבע ונשא נפשו לצילום ולמוסיקה. היה חברותי, נעים שיחה ומסביר פנים, רע נאמן ומוכן תמיד לעזור לזולת, אהוד על חבריו, שכינוהו בשם חיבה "אודי". הוא שימש דוגמא בהתנהגותו, באהבת תורה ויראת שמים, אהבת הסדר, בצניעותו וענוותנותו, בכנותו וביושרו. כתב עליו חברו: "התכונה העיקרית, שהייתה ספוגה בו הייתה תכונת היושר. אין הכוונה למובן המצומצם של עשיית צדק ויושר. התכונה שלטה גם על אורח-המחשבה, בלטה בכל תחומי התנהגותו". היה בן מסור להוריו. חונך על ברכי היהדות והיה ספוג אהבת ארץ-ישראל וערכי היהדות, ודבק בערכים, אשר על פיהם עוצבה דמותו. היה גבה קומה ובעל מראה והופעה נאים; בפניו היו נטועות גומות חן. יהודה גויס לצה"ל בחודש אדר א' תשל"ג והוצב לחיל השריון. לאחר סיום הטירונות וקורס חרמ"ש, נשלח לשרת ביחידת חרמ"ש של חטיבת שריון בסיני. היה חייל טוב, ישר בהתנהגותו ומסור לחבריו, מפקדו כתב עליו: "דבקותו באלוקים האירה את דרך כולנו ולא אחת שאבנו מכך עידוד". ביחידתו היה יהודה בבחינת הדמות, שממנה נדרשו חבריו לקחת דוגמא. אישיותו הרתיעה את מפקדיו מלהענישו, אף כשהיה שותף ל"התפרקות" כלשהי של חבריו ביחידה. הוא היה חבר טוב ועוזר לזולת ברגעים קשים, מוצא שפה משותפת עם כולם ומחלק עמם כל אשר לו. בכל עת הקפיד לשמור על אורח חיים שלפיו חונך ועל זמני התפילות, וסחף בדבקותו את חבריו. כשפרצה המלחמה ביום הכיפורים הוזעקו יהודה וחבריו מבית הכנסת בעיצומה של התפילה, והוא אף רגז על כך – אך עלה על הנגמ"ש שיצא לקרב, וכשהמחזור בידו סיים יהודה את תפילת המוסף. ביום הכיפורים י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973), נשלחה יחידת החרמ"ש שבה שירת יהודה כתגבורת אל מעוז "כתובה" באזור קנטרה, בגזרה הצפונית של תעלת סואץ. יהודה לחם כמקלען בנגמ"ש של סגן מפקד הפלוגה, שניסה לפרוץ קדימה ונתקל במארב של אנשי קומנדו מצריים, שפגעו בנגמ"ש ויהודה נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בית-העלמין שבהר-הזיתים. מפקדו כתב כי "יהודה לחם בעוז והשיב אש לתוקפים, תוך גילוי אומץ לב". לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. השאיר אחריו הורים ואחים. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "יראת אלוקים הייתה ערך ראשון במעלה אצל יהודה-שאול, אך לא כ'קרדום לחפור בו'. את יהדותו נשא על שכמו 'בבית כבשדה' ולאו דווקא בארבע אמותיו של בית-הכנסת. תמיד הפריש מזמנו החופשי, המועט מאוד בלאו הכי, לקיים את המצוות כהלכתן, בזמן ובמקום שלא הפריעו לאיש. הוא היה אדם בחוץ, אך לא אדם 'ככל הגויים', אלא אדם בבחינת 'אתם קרויים אדם'". הוריו הוציאו לאור ספר לזכרו ובו דברים המתארים את דמותו. הרב הראשי לשעבר, ר' איסר-יהודה אונטרמן זצ"ל, כתב בין היתר: "ידוה הלב לשמעו, כי בן צעיר בשנים ורב-ערך במעלות, אשר חונך בתורה וביהדות גודל, נפל חלל במלחמה, אבל מחוייבים להתנחם, מתוך ביטחון אמיץ בגואל ישראל ומושיעו". בספר מובאים גם דברים מפרי עטו של יהודה-שאול. באחד מהם אנו מוצאים חיבור על מצוות כיבוד אב ואם ומצוות סוכה: "ישבתי על מיטתי והרהרתי. עכשיו אני מבין, כי מצוות כיבוד אב ואם היא מצווה גדולה מאוד. בזכות זאת ששמעתי בקול אבא ולא התנגדתי לו – לא ירדה אף טיפת גשם אחת וסוכתנו עומדת על תלה". כן מובאים הגיגים על "השלילה שבפיצול רב של רשימות בבחירות לכנסת", על "המסקנה ששטחים אין להחזיר, כי בנפש העם הוא", על "האושר הרב יותר הצפוי לאדם בגלל הברכה הטמונה בהתפתחות המדע;" הוריו וידידים הקימו לזכרו קרן מלגות לחנוך תורני – קרן הנושאת את שמו.
