יצחק, שאול

בן מרסל ויצחק. שאול נולד ביום ד' בטבת תשי"ד (10.12.1953). גדל בטירת כרמל, היה השביעי מבין עשרה אחים ואחיות. הוא גדל להיות ילד מתוק וחייכן והכניס הרבה אור למשפחה. כל פנייה אליו הייתה מלווה בחיוך, הוא היה השובב שבבני הבית, את כל ה"פקודות" שנתנו לי אחיותיו הבוגרות מילא בחיוך. עיניו הגדולות והשחורות היו נפערות כשקראו בשמו, ובשמחה היה יוצא ל"משימה" שהטילו עליו כחלק מטיפול באחיו הקטנים. כילד קטן מה גדול היה אושרו ואיך הבריקו העיניים כשהצליח לקבל מאביו כמה שקלים כדי לקנות ממתקים במכולת. העיניים השחורות הגדולות האלה ידעו להביע המון אהבה, במיוחד לאימו, אותה היה מסוגל, בטבעיות רבה, לחבק ולנשק. גם כשבגר היה שוכב ומניח את ראשו לרגליה. כמו כן אהב מאוד את אחיותיו, שלקחו חלק נכבד בגידולו ובדאגה לצרכיו. לאחר שנישאו לא היה יום בו לא עשה "סבב אחיות" וביקר כל אחת ואחת מהן. כך עד שהתגייס, וכשהתגייס, בכל חופשה דאג להגיע אליהן והן מצידן היו מכינות לו את האוכל שאהב, מגהצות ומכבסות את מדיו ואורזות עבורו חבילות שייקח עמו לדרך. והעיניים האלה ידעו להביע הערצה. הוא העריץ את אחיו הבוגר, אברהם. הם חלקו חדר משותף, אותו הם הפכו ל"מחנה אימונים", היו מרימים משקולות קטנים יחד, מותחים קפיצי יד וקפיצים רחבים, היו מתאמנים בהורדת ידיים ומתעמלים בהתעמלות על מזרון. בנוסף, אהב שאול לבקר את ה"חברה ממחנה דוד", כך נקראו בני הדודים שלו, שהיו בני גילו ואיתם אהב להיות בכל שעה פנויה, אהב לבלות עמם. יחד היו אוכלים, איתם היה מטייל על שפת הים שכל כך אהב ואפילו סתם נהנה לשבת איתם ב"חברותא" ולספר בדיחות. הם היו מן חבורה שכזאת, עם קשר נפלא. שאול היה מקשיב לשירים של מייק ברנט, אותו העריץ בכל ליבו, היה מגביר את הטייפ בעוצמה והיה שר בקולי קולות יחד עם הזמר את השירים. הוא אסף את תמונותיו ואת כל הכתבות שפורסמו אז בעיתון. כאבו היה גדול כשזה איבד עצמו לדעת, בשיא הקריירה המקצועית שלו. כמו כן אהב שאול לצפות בסרטים ערביים, הקשיב למוזיקה של עבד אל חלים חאפז והקליט את סרטיו. לצבא התגייס שאול בחשש קל, הוא בכל זאת היה ביישן ועניו והקשר שלו למשפחה היה חזק. אך, למרבה הפלא, הוא אהב את הצבא, והיה גאה להיות חלק מ"משפחת משמר הגבול". הוא ראה בחבריו אחים, אהב אותם, והם החזירו לו אהבה. הוא שירת בבסיס שהיה צמוד לשדה התעופה בלוד והיה שותף למשמרות הכבוד כאשר הגיעו אח"מים לבקר במדינה או לצאת את גבולותיה. כמה אירועים כאלה הונצחו בתמונות שפורסמו אז בעיתונות, וכל המשפחה הייתה גאה בו. שאול נפל בעת שירותו ביום ט' בניסן תשל"ה (21.3.1973). בן עשרים ואחת בנפלו. הוא נטמן בבית העלמין בכפר סמיר. הותיר אם ותשעה אחים ואחיות. כתבו בני משפחתו של שאול: "המשפחה, שהייתה משפחה עליזה וכל הזמן היו האחים מתכנסים לאירועים משפחתיים באחד הבתים, הפכה להיות משפחה של כאב, צער ויגון עמוק. אימו, שהייתה קשורה אליו בליבה ובנשמתה, לא חזרה לעצמה. שנים רבות ישבה מול חלון הבית וציפתה לשובו, כאילו הוא עדיין עומד להגיע, חסון במדים עם חיוך רחב על השפתיים והעיניים הגדולות והשחורות שמביטות בה באהבה". מספר ילדים במשפחה נקראו על שמו של שאול