יצחק, עמית

בנם של ליזה ויחיאל. עמית נולד בבית חולים "העמק" בעפולה ביום י"ד בתשרי, ערב סוכות תשנ"ד (28.9.1993). ילד שני להוריו ולו אחות גדולה – הוד. "בבואו לעולם הבית הוצף באור גדול", סיפרו ההורים, "אושר ושמחה עילאית. אימו ביקשה להעניק לו את השם עמית, ואכן כשמו כן הוא – חבר ורע אמיתי, לטוב ולרע". עמית נולד וגדל ביישוב תל תאומים, השוכן מדרום לבית שאן. הוא התחנך בבית הספר היסודי האזורי "ביכורה" והמשיך ל"אורט כללי" בבית שאן, בו סיים י"ב כיתות. בדרך כלל נראה היה שעמית לא השקיע הרבה בלימודיו, ובכל זאת הגיע להישגים ולציונים גבוהים, בזכות האינטליגנציה המאוד גבוהה שלו. עמית זכה לילדות מאושרת ביישוב, ילד יחיד ומיוחד, אהוב על כל הסובבים אותו, בני המשפחה וחברים. ילד שאהב לצחוק, להתבדח, לעשות שמח בכל מקום שנמצא בו. ילד עם נוכחות, כריזמה וקסם אלוהי, כדברי אוהביו. עמית גדל והיה לנער יפה תואר, חסון, חכם ורגיש, עם חיוך תמידי על שפתיו. בכל עת הוא אהב לעזור לכל סובביו, והיה הראשון להתנדב לכל משימה. כתבה ליזה, אימו של עמית: "תינוק שלי. גדלת והפכת מנער לגבר לתפארת, יפה תואר עם חיוך ממיס ושובה לב, מלא שמחת חיים, חרוץ, חכם, שנון ומבריק. הייתה בך חכמת חיים נדירה. רגיש, אכפתי עם נתינה גדולה לזולת. היה בינינו קשר מיוחד מעבר לאם ובנה. שיחות הנפש שניהלנו היו עם עומק ותובנות עם העצות הנכונות, מה שגרם לי להבין שיש לי ילד עם איכויות מהגבוהות ביותר. וכן מלאך שלי, אני גאה לספר שאני זו שהשכלתי ולמדתי ממך, ולא להיפך". לימי, דודה של עמית, סיפרה על אחיינה: "כל כך מיוחד, אי אפשר להישאר אדישים לידך, סוחף את כולם אחריך עם מצב רוח טוב. תמיד התייחסת לבריות בהמון כבוד והערכה, במאור פנים. ותמיד עם חיוך על הפנים – זה תו ההיכר שלך, החיוך השובה והמדבק שלך". והוסיפו בני משפחת רחמים, שכנים שהכירו את עמית כל חייו: "כילד היית מאוד שובב ואנרגטי, וככל שעברו השנים התעצבת והפכת לנער ולבחור מדהים עם אישיות מקסימה והמון תכונות ומעלות שהרבה אנשים היו רוצים. הנתינה והחריצות בלטו אצלך … בכל מצב בו היית נתון, לחץ, קושי, עייפות, עדיין החיוך שובה הלב ואיתו גומת החן לא נסו מפניך … בכל מקום שאליו הגעת הפגנת נוכחות עצומה". עמית אהב מאוד את החיים, הירבה לבלות עם חברים וחברות וידע להיות חבר של אמת. סיפרה קטרין, שכנה וחברה: "ידענו הכול אחד על השנייה. בכל התלבטות שהייתה לי רציתי להתייעץ איתך ולשמוע את דעתך. בכל רגע עצוב, רציתי לשתף אותך שתהיה שם בשבילי. כל חוויה משמחת רציתי שתדע, ותחלוק איתי את השמחה. היינו שם תמיד אחד בשביל השנייה. תמיד כשהייתי מתייעצת איתך היית נותן לי את התשובה האמיתית, לא זו שאני באמת רוצה לשמוע, הקלה והנוחה. כי היית אמיתי! והיית נותן לי עצות מהלב". בשנתיים האחרונות לחייו של עמית פרחה אהבתו לספיר, ושניהם חוו, כדבריה, "שנתיים מלאות באהבה עצומה". מגיל צעיר עמית אהב מאוד כדורגל, אהד והעריץ את קבוצת הכדורגל "מכבי תל אביב" ובייחוד את השחקן והמאמן אבי נמני. הוא נהג לפקוד את משחקי הקבוצה באופן קבוע במשחקי הבית, ולעתים גם במשחקי החוץ. עמית נמנה על חבורה של אוהדים שרופים שנסעו יחד למשחקים, קבוצת "הסעות צפון". הם סיפרו: "הפעם הראשונה שנפגשנו, הייתה בהסעה למשחק של מכבי שלנו. פגשנו נער צעיר, נמרץ, ובעיקר מאוהב בקבוצה שלו, שלנו… מאז, היית עמית חלק בלתי נפרד ממשפחת 'הסעות צפון'. ימי המשחקים היו ימי המפגש הקבועים שלנו, שתייה, צחוקים והמון כיף… השמחה שלך בכל גול וגול, ובעיקר בניצחונות, עשתה אותך מאושר". עם כל האהדה למכבי, עמית ניחן ברוח ספורטיבית וידע לפרגן גם למי שלא אהד את הקבוצה שלו. בני משפחת רחמים, שכנים וחברים, סיפרו: "כמו שכולם יודעים היית אוהד שרוף של קבוצת הכדורגל מכבי ת"א כשאני ובני משפחתי אוהדי בית"ר ירושלים. לפני כמה שנים הזמנו אותך לראות אצלנו משחק כדורגל כשבית"ר מארחת את מכבי ת"א, מתוך הנחה שבית"ר מנצחת, כי היא הייתה הקבוצה היותר טובה אז … במהלך המשחק היוצרות התהפכו ומכבי ניצחה! וכמובן עמית שלא היה מאושר ממך. אני לעולם לא אשכח איך התכנסת בתוך עצמך, בצניעות רבה, על מנת לא לנקר לנו עיניים, ואת שמחת הניצחון שמרת לעצמך, בלב הגדול שהיה לך". בין סיום הלימודים למועד גיוסו לצבא עמית עבד בחריצות ובמסירות באולם האירועים "ארמונות חנה" בבית שאן, וכך גם בחופשות מהשירות הצבאי. דודתו דרורית סיפרה על חריצותו ועל תכניותיו לעתיד: "חרוץ כנמלה, עבד ועמל ודאג לעצמו. הייתה לו מטרה לפניו, חלומות להגשים, יעדים להשיג. היו לו תכניות רבות ליישם. גם כשהיה קשה לו תמיד חיוך גדול על פניו, אופטימיות הייתה מילת המפתח אצלו". ביום 15.3.2012 התגייס עמית לצה"ל. קודם לכן הוא עבר גיבוש לצנחנים, אך משגויס שובץ לחיל החימוש. הוא שירת במחנה נטפים ואחר כך במחנה הרדוף, מצל"ח (מרכז ציוד לחימה וחלפים) בית שאן. עם הזמן עמית הכיר את העולם הצבאי וקיבל אותו. עד כדי כך התאקלם היטב, סיפרו הוריו, שהיו לו מחשבות להמשיך אחרי שירות החובה כאזרח עובד צה"ל. עמית נפל בעת שירותו ביום כ"ב בכסלו תשע"ד (24.11.2013), שלושה שבועות אחרי שנפצע בתאונת דרכים בצומת בית השיטה. בן עשרים בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בביכורה, סמוך למקום מגוריו. הותיר הורים ואחות. על מצבתו של עמית כתבו בני המשפחה: "תחינות ודמעות שפכנו כמים. יחיד ומיוחד עלית לשמים". יחידתו הצבאית של עמית הפיקה מצגת לזכרו, בה שולבו קורות חייו באומר ובתמונות לצד דברי זיכרון שכתבו בני משפחה, חברות וחברים. כתבה ליזה, אימו של עמית: "עמית שלי, לא איבדתי תקווה לרגע, כל כך חיכיתי בדריכות שתתעורר ותאמר לי עם החיוך הכובש שלך 'מאמא אני ניצחתי', אבל המדדים במוניטור צנחו, והתקווה הפכה לייאוש. נסיך שלי, רציתי לבקש ממך סליחה שלא הצלחתי לעזור לך לסיים את המלחמה בהצלחה. כולם אומרים שעשינו הכול, אבל אולי אני לא עשיתי מספיק? מלאך שלי, תמיד היית אומר לי את אישה חזקה, אימא חזקה, תמיד היית נוהג לכנות אותי אשת הברזל, אז זהו שכבר לא … בוא תספר לי ותייעץ לי איך מתמודדים ומתגברים על ילד כמוך, על האובדן הבלתי אפשרי, העצב האינסופי, הריקנות, הבדידות, החיים חסרי התוכן ובכלל. אוצר שלי, עשה איתי חסד קטן, תחזק ותן לנו כוח להמשיך. תשמור, תלווה, תייעץ, ותנחה בדרכך הכל כך מיוחדת את אבא ואת הוד המלכה שלנו, הם היו איתך בכל רגע ורגע ולא הרפו. תהפוך לאבא והוד את הבכי לצחוק, את העצב לשמחה, את הבדידות לאושר ואת החושך לאור. ובקשה קטנה נוספת, בלילות הטרופים ללא שינה, כשסוף סוף אני נרדמת, תגיע לביקור. דקה בשבוע תספיק לי כדי להרגיע ולו במעט את הדאגה והגעגוע הבלתי פוסק … חיים יפים שלי, אני אימא נפרדת ממך ולא לתמיד, אתה איתי בליבי ובנשמתי. הייה שלום ילד שלי, תנוח על משכבך בשלום". ספד לעמית אביו, יחיאל: "לומר שאני מתגעגע, זאת לא חכמה. לומר שאתה חסר, זה אחרים גם יגידו. לומר שאני לא מרגיש, מהרגע שהלכת מת בי הרגש לבני האדם. אתה חסר לי בני, כואב אני כל רגע ואין אפשרויות לתאר כמה זה לא אמיתי שאתה לא כאן. החיוך הכובש שכבר לא איתנו, הילדותיות שלך שכה חסרה והדאגה שלך לכולנו. ילד גבר שמח שכמותך לא ראיתי. בן יקר שלי, אוהב וכואב ולא פחות מנצח. קשה לכתוב לך בלשון עבר, כי כל רגע אני מחכה לשמוע את הקריאה שלך … מתגעגע אליך תמיד, בני". הוד, אחותו של עמית, כתבה: "עמית אחי היקר והיחיד. איך זה שככה השארת אותי לבד? אחות יחידה? מה אפשר לכתוב לך? שאני מתגעגעת? הרי זה ברור. שאני רוצה אותך כאן למטה? שתרד אלינו ונחזור לחיים הרגילים? כמה שאני יכולה לבקש ולרצות, אין זה אפשרי. ה' בחר בך מלאך, מלאך שילווה אותו. הרי לא סתם הוא לקח אותך כל כך מוקדם, עוד לפני שהספקנו ליהנות ממך. היית ילד מיוחד, וכמו שכתבתי לך על המצבה: 'יחיד ומיוחד עלית לשמים' … השארת אותנו לבד, כואבים ועצובים, החיים לא יהיו אותם חיים. הבדידות והריקנות ששוכנות בתוך הבית … איך אפשר להתרגל לחיות בלעדיך? השבתות לא אותן השבתות, החגים לא יהיו אותם החגים, הם תמיד יהיו מלווים בעצב, בכאב, בריקנות, בחסרונך ששוכן בכל אחד ואחת מאיתנו. אי אפשר להתרגל לחיות בלעדיך, ולא נתרגל אף פעם!" שפרה, סבתא של עמית, ספדה: "עמיתי אתה חסר לי בחיים, החיים שלי לא יחזרו, הם הלכו. אתה תחסר לי לעד, כל היום אני חושבת עליך. אתה חסר לי בכל מקום, בשולחן האוכל, בשבתות, בחגים … אני מקווה שסבא שם מחזיק אותך על הברכיים ועוטף אותך באהבה. כל דקה מחיי אתה איתי בלב שלי, נכד יקר ויפה שלי". כתבה פרח, בת דודתו של עמית: "מלאך בדמות אדם, מקסים חייכן אהוב ושובה לב. רואה תמיד את חצי הכוס המלאה, גם כשהיה קשה. תמיד ידע לתת חיוך ולהסתכל על העולם בצורה שונה מהאנשים שאני מכירה … מתגעגעת אליך בלי סוף. שאלות שבחיים לא יהיו עליהן תשובות, חור בלב שלעולם לא יתמלא. אני אוהבת אותך כל כך ולעולם לא אשכח אותך, עמית שלנו". ספיר, אהובתו של עמית בשנתיים האחרונות לחייו, נפרדה ממנו: "בחרתי לספר דווקא על הלילה האחרון שלנו, הלילה האחרון שישבנו ביחד לפני שנקטפת מאיתנו בטרם עת … נסענו, ברכב הייתה דממה, לא אמרת מילה, אתה לא שאלת ואני לא עניתי, ידעת שאני צריכה את הזמן שלי. אז במשך שעות פשוט שתקנו, עד שהרגשתי מספיק פתוחה כדי לספר לך את הסוד הכי כמוס שלי, הסוד שאיש מלבדך לא יודע, ואתה הבטחת לקחת אותו איתך לקבר, ואנחנו בתמימותנו לא ידענו שזה באמת יהיה כך. את הלילה הזה אני בחיים לא אשכח, הלילה בו נתת לי את הנשיקה האחרונה, הלילה בו זכיתי בפעם האחרונה לחבק אותך, להרגיש את חום גופך. לא אשכח את המילים שלך, שנייה לפני שירדתי מהרכב אמרת לי – 'לא משנה מה יקרה, תמיד תזכרי שעכשיו טוב, ועם הזמן יהיה יותר טוב'. ומאותו יום אני מנסה להפנים את המסר הזה, המסר האחרון שלך אלי, המסר שהפך למוטו. אהוב ליבי, אני כותבת את הזיכרון המתוק הזה בידיים רועדות ועיניים מלאות בדמעות. רוצה שתדע שאם אתה לא נמצא כאן פיזית זה לא אומר שאתה לא איתי, בליבי, בכל שנייה ביום, מלווה אותי בכל צעד והחלטה שאני עושה.איש לא יבין כמה אתה חסר לי, איש לא יבין את הכאב שאני כואבת יום יום, איש לא יוכל להחזיר את החלק שנתלש מליבי ביום שהלכת. אהוב שלי, תשמור על עצמך שם למעלה כי אני משתגעת מדאגה אליך. אזכור אותך לנצח מלאך שלי". נפרדה מעמית אתי, חברה: "אני כותבת ולא מעכלת עדיין את הפרידה הכואבת הזאת. מה לא הייתי עושה כדי שתחזור להיות החבר הטוב ואיש הסוד שלי, שבכל רגע נתון היה נמצא איתי, תומך ואוהב. מתגעגעת לכל רגע איתך. נשאר חור ענק בלב שאף אחד לא יוכל למלא אותו, זה החור של עמיתי וכך הוא יישאר עד סוף חיי". בר, חבר, כתב שיר לזכר עמית: "מתהלך ברחובות, לא מוצא לי תשובות, מאז שהלכת / מסתובב עם דמעות, שיורדות שזולגות, מאז שעזבת / מתגעגע כל כך, אותך לא אשכח / אח שלי יקר אתה חסר, תחזור כבר חבר. // מחכה לראותך בחלומות, לחבק אותך בלי דמעות, הלכת מאיתנו בלי לחכות / השארת את כולנו עם כל הזיכרונות, השאלות ללא התשובות. // והזמן לא עובר, הגעגוע גובר, מאז שהלכת / הימים הלילות, המחשבות שעולות, מאז שעזבת / אני לא מעכל, הסבל גדל / רוצה שתחזור, ותביא את האור". קבוצת חברי "הסעות צפון", אוהדי מכבי תל אביב שאיתם נסע עמית למשחקים מדי שבוע, העלו לאתר יוטיוב סרטון לזכרו, ובו תמונות רבות שלו ברגעי אושר במשחקי הקבוצה.