יצחקי, צדוק
בן גורג'יה ויצחק, נולד ביום א' באייר תרפ"ז (3.5.1927) בבגדד, בירת עיראק ובה סיים את בית-הספר העממי והתיכון. היה נער מעמיק חשוב ומרבה לשאול, אך משרה עליצות ועידוד על סביבתו. בהיותו בן 14 אירגן והדריך קבוצה ציונית בשם "תל-חי". אחרי סיום לימודיו, כשלא יכול להשיג רישיון-כניסה לארץ, החליט יחד עם כמה מחבריו להגיע לארץ ברגל. בסכנות ותלאות עברו את המדבר עד שהגיעו לגבול הארץ. בדרכם התנפלה עליהם חבורת שודדים ששדדו מהם את כל רכושם. בשנת 1941 הגיעו לאשדות יעקב ונתקבלו בחום-לב. לאחר שהייה קצרה בקיבוץ הגיע עם חבריו לבית השיטה לשנת הכשרה. שנה ומחצה שירת כנוטר במשטרת היישובים בעפולה ובכפר ילדים, ועבר לגניגר לחודשים אחדים כשומר יער בלפור. משם עבר לתל-אביב, בה אירגן נוער מטעם "המשמרת הצעירה", נשלח למחצית שנת השתלמות בגינוסר ומשם עלה עם קבוצתו לנבטים שבנגב (והשתתף גם בעליית נקודת-היישוב "חזלה"), אך נאלץ לחזור משם, כדי לעזור לאחותו האלמנה, אם לשני ילדים, ולאביו ולאחיו שהגיעו לארץ. אחרי-כן יצא לקורס למקווה ישראל, ומיד, תוך כדי עבודת יום-יום בתל-אביב במקצוע המכונאות, היה למדריך, בדרגת מ"כ, בחי"ש, בהיותו אחראי על אזור עמדות בשכונת שפירא. עם פרוץ מלחמת-העצמאות הצטרף ל"פלוגה המיוחדת" בחטיבת "קריתי" והיה מפעיליה. הוא ליווה שיירות לבן שמן ולחיפה ועבר עם גדודו את קרבות סלמה, אבו-כביר, מנשיה וכיבוש יפו. בהשתתפו בפעולת "נחשון" היה מפורצי הדרך לירושלים. בשבת, ד' בסיוון תש"ח (11.6.1948), נפל לאחר פעולות הטרדה בלוד וברמלה, שעתיים לפני ההפוגה הראשונה. בנסותו להגן על מושב ספריה ולעצור את משורייני האויב, שבאחד מהם פגע ב"פיאט" (נשק נגד טנקים) שבידו, מצא את מותו בפגוע בו משוריין שני. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.
