בן שמואל-בועז וצילה. נולד ביום ז' בסיון תש"ז (26.5.1947) בתל אביב ולמד בבית הספר היסודי הדתי "מוריה" ובבית הספר התיכון העירוני ב'. הוא היה חובב ספורט נלהב, ושיחק בכדורגל, בכדורסל ובטניס שולחן. הוא היה בן מסור ואוהב להוריו ולמשפחתו ובזכות טוב לבו ומזגו הנעים היה חביב על חבריו וחברותיו הרבים. מאיר גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1965 ושירת כסמל דת במחנות צה"ל. בשנה האחרונה לשירותו החל בלימודי ערב באוניברסיטת בר אילן. בנובמבר 1968 שוחרר מהשירות הסדיר ובתעודת השחרור ציינו מפקדיו: "מילא את התפקידים שהוטלו עליו במסירות וביעילות, תוך גילוי יזמה ואחריות". אחרי שחרורו המשיך בלימודי יום באוניברסיטה, בחוגי הכלכלה וראיית חשבון, והצליח בלימודיו מאוד. הוא היה פעיל בין הסטודנטים באוניברסיטה ונבחר לחבר הוועד שלהם וכחבר המועצה המצומצמת. כן המשיך בפעילותו הספורטיבית, היה אחראי לפעולות הספורט של התאחדות הסטודנטים באוניברסיטה ושימש גזבר של הסתדרות הסטודנטים הדתיים בישראל. מאיר נשלח כנציג הסטודנטים בבר-אילן לארגון הספורט הארצי (אס"א), להסתדרות הסטודטים הארצית ולכינוס העולמי הראשון של הסטודנטים הדתיים, שנערך באב תשכ"ט. בראשית אוקטובר 1969 יצא לשירות מילואים פעיל, אך כיון שהיה ממארגני ה"הקפות" השניות, שנערכו מטעם הסתדרות הסטודנטים הדתיים ליד "הכותל המערבי" במוצאי שמחת תורה, קיבל חופשה לאותו יום כדי להשתתף בהן. לאחר חצות, עם תום ה"הקפות", יצא מירושלים בדרכו לרמת הגולן – מקום שירותו. בדרכו מירושלים נפגע ולמחרת היום, ביום כ"ד בתשרי תש"ל (6.10.1969), נפטר. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. מפקדו כתב למשפחתו במכתב התנחומים: "אמנם היה זה שירותו הראשון במילואים, אך אנו זוכרים אותו היטב משירותו הסדיר, מתוך מגע במסגרת תפקידו כסמל דת. גם לפני נפלו וגם לאחר מכן הזדמן לי לשוחח עם אלה שהיו מפקדיו בשירות הסדיר, הן ביחידה שבה שירת והן אלה שהנחו אותו מבחינה מקצועית, ובפי כולם חזרה, בנוסח אחיד, הדעה הטובה על מסירותו הרבה, אדיבותו, וחן הליכותיו עם החיוך החמים הנסוך דרך קבע על פניו. כן שמעתי שכפי מסירותו בצבא היה גם בן מסור להוריו ואנו מבינים את גודל האבדה, הכאב והצער שנפל בחלקכם ביום זה. אנו, מפקדי היחידה וחייליה, משתתפים באבלכם הכבד ונזכור אותו תמיד כפי שהכרנו אותו. כך תעמוד דמותו לנגד עינינו". באזכרה שנערכה לזכרו באוניברסיטה השמיע את דבריו גם הרקטור, פרופ' ה' פיש, אשר ספד לו ואמר: "את מאיר למדנו להעריך עוד בחייו. הוא היה אחד הבחורים המצויינים שאוניברסיטת בר אילן מתפארת בהם, וכפי שקורה לא פעם דווקא מהמצויינים הולכים מאתנו כה מהר – – – למרות שלא הכרתיו הרבה, יכולתי להתרשם ממנו בפעמים שהייתה לי הזדמנות לשבת איתו – ואני יכול להעיד, שהיה בו הצירוף של התכונות היפות של הנוער הדתי והאינטליגנטי, שאנו רוצים לגדל בארץ ולחנך באוניברסיטת בר אילן. הוא גם הקדיש את עצמו ללימודים ברצינות אינטלקטואלית וגם היה פתוח, מאוד עליז, שופע פעילות ציבורית וחובב ספורט". אחרי הרקטור דיבר הרב פרופ' ש"ב אורבך ז"ל, שהיה גם מורו לתלמוד ולרמב"ם, בבית הכנסת בו התפלל ואמר: "במאיר, שהשתתף בשיעורי ושדמותו עומדת לנגד עיני, היו כל היסודות וכל הבסיס לתלות בו תקוות גדולות, שיפאר את משפחתו במובן הרחב של המלה – צירוף של תורה ודעת, של שמחת חיים ואחריות, כשהוא רצוף מידות טובות". כתום דבריו ספד לו מר אלכסנדר מלכיאל, מנהל בית הספר היסודי שבו למד מאיר, ואמר: "רבי מאיר אמר: 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו' ומאיר שלנו היה בבחינת קנקן חדש, שיינו עתיק ומשובח. מקטנותו אני זוכר אותו כביישן וכעניו קטן וכשהלך מאתנו היה מאיר עניו גדול במלוא מובן המלה. איש מידות חביב וענוותן, שאומר דברו בהצנע ובשקט". כן הספידו אותו בן דודו שמואל הרץ, חבריו וחברותיו. הסתדרות הסטודנטים קראה חדר על שמו בבית הסטודנט באוניברסיטת בר אילן; בעיתון הסטודנטים "בת-קול", שיצא כחודש אחרי נפלו, הוזכר שמו ונכללה כתבה על האזכרה שנערכה לו.
