בנם של תמי ויוסי. נולד ביום י"ח בתשרי תשמ"ד (25.9.1983) בחולון. אח ליובל, שני, אור, חן-ליאה, מאי ודיוויד. שלומי היה תינוק עגלגל ומתוק, מקסים וחייכני, כובש לבבות מיום היוולדו. ילד שמח, שובב ונמרץ, ובחברת בני המשפחה היה שלומי עדין, אוהב ומפרגן. בן נהדר להוריו, אח מקסים ותומך ליובל אחיו הבכור. השניים גדלו והתפתחו ביחד, זה לצד זה, ואובדנו של שלומי היווה מכה קשה למשפחתו. שלומי גדל והתחנך בחולון. שכניו ומכריו מספרים על בחור תמיר ונאה, מנומס ואדיב, שהקפיד לנהוג כבוד בכל אחד ולברכו לשלום, לדרוש בשלומו, ולהיות נכון תמיד לעזור. שלומי התגייס לצה"ל ב-27 בינואר 2002 ובליבו חששות גדולים, בשל אופיו המנוגד למסגרות נוקשות. אך למרבה הפלא התאהב שלומי בצבא והסתגל למסגרת, בשל רצונו להיות לוחם. הוא התחיל את שירותו בבסיס "מחו"ה אלון" (מרכז חינוך והשכלה על שם יגאל אלון), בטירונות המלוּוה בקורס לאוכלוסיות מיוחדות. אחר כך שובץ בתפקיד טבח בבית ספר למקצועות חיל רגלים. לאחר כחמישה חודשים בתפקידו, כאשר נוכח שהוא מסוגל ליותר, ביקש שלומי לעבור לחַיִל קרבי. מרגע שגמלה בלבו ההחלטה שלח שלומי מכתבים רבים לגורמים שונים בצה"ל, ניהל שיחות עם מפקדים ועם מש"קית ת"ש (מפקדת תנאי שירות). הוא נלחם על בקשתו במשך שמונה חודשים ארוכים והתעקש, עד שהצליח במאמציו ושובץ בחטיבת "גבעתי". ב-12 באוגוסט 2002 התחיל שוב טירונות, והפעם בגדוד "שקד". הוא הגיע לפלוגה כבעל פז"מ (פרק זמן מינימאלי) ארוך בהרבה מכל אחד מחבריו, ולמרות זאת מעולם לא התפאר בוותק שיש לו בצבא ולא התנשא על אחרים. הוא חזר הביתה גאה במדים ובכומתה הסגולה של "גבעתי", ונשא בגאון את נשקו האישי. חברו למסלול אלכסיי יונטנוב, כתב באתר שהקים לזכרו, כי שלומי היה חֶברֶמָן, חייל פעיל מאוד וחרוץ. למרות שנהג לעשן סיגריות "בשרשרת" הוא השיג את כל חבריו למחלקה בריצת "בר-אור" לאלפיים מטר, המהווה חלק מבוחן למדידת כושרם הגופני של חיילי צה"ל. שלומי היה חייל יצירתי, בעל "ראש גדול" ובעיקר דאג לכולם כמו אבא. חבריו היו פונים אליו ומספרים לו על בעיותיהם בצבא ובבית ושלומי ידע להטות אוזן קשבת, לייעץ ולהציע פתרונות. על אף גילו הצעיר הספיק לצבור ניסיון וחוכמת חיים, ויחסית לבני גילו ידע הרבה מאוד על החיים. חברו למחלקה חגי שושני הוסיף: "הוא היה צעיר ומבוגר באותו אדם". שלומי היה לוחם מצוין ולא נרתע או פחד משום מסע או מארב. הוא סיים מסלול מלא – שנה וארבעה חודשים – מסלול קשה שהתלוו אליו בעיות בבית, באזרחות. אך הוא לא ויתר לעצמו, ובדרך סחף אחריו את רוב חיילי המחלקה בהומור המיוחד רק לו. אווירה שמחה ומצב רוח מרומם תמיד סבבו אותו. מפקדו סרן שחר קציר אמר עליו: "שלומי תמיד אהב לשמח אנשים". בדצמבר 2002 סיים שלומי טירונות ויצא לתשעה ימים של קורס קלעים. בינואר 2003 התחיל עם חבריו אימון מתקדם, שארך כחודשיים, בהר קרן בנגב. באפריל הם עברו לקַו כיסופים והוצבו במוצב "אורחן". שלומי גם בתפקידו כטבח בחר לתת את המיטב שלו לצה"ל והתנדב להיות טבח בגדוד של חיילי חי"ר לוחמים. שלומי הוצב עם רוב חבריו לפלוגה המסייעת "שקד" במוצב המסוכן "גירית" שברפיח. האספקה לא הגיעה ל"גירית" באופן קבוע, מה שגרם למחסור במצרכים שונים. אבל שלומי, כאב הדואג לילדיו, הכין לחיילים אוכל חם וטעים ותמיד בכמויות גדולות, כדי שלאיש לא יחסר דבר. הוא אילתר ממה שהיה ועשה הרבה מכלום. כל אנשי הפלוגה, כולל הוותיקים ממנו, אהבו אותו. אף על פי ששלומי היה צנום וקְטַן-מְמדים באופן יחסי, הוא היה גדול בנפשו וברוחו ובעיקר הצטיין בנתינה: הוא היה נכון להטות כתף ולעזור ככל יכולתו, לכן כינו אותו חבריו "יפת הגדול". ב-24 באפריל 2004, כאשר חבריו חזרו מפעילות מבצעית רצה שלומי ה"שף" לשפר את הארוחה והדליק מריצה עמוסת עצים לצורך הכנת מנגל ללוחמים, בתהליך הבערת האש שלומי נכווה אנושות ב-85% מגופו. הוא אושפז במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים "סורוקה" במצב קשה, ונאבק על חייו במשך למעלה מחודש וארבעה ימים, עד שנפטר מפצעיו. שלמה (שלומי) יפת נפל בעת מילוי תפקידו ביום ט' בסיוון תשס"ד (28.5.2004), והוא בן עשרים ואחת בנפלו. שלומי הועלה לדרגת סמל ראשון לאחר מותו. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו אם – תמי, אב – יוסי, אח – יובל וחמישה אחים למחצה – שני, אור, חן-ליאה, מאי ודיוויד. בהספד שנשא אחיו יובל בלוויה אמר: "למלאך שלי, מעולם לא ייחלתי שאגיע לרגע שאיאלץ להיפרד ממך כך. אחי הקטן שהיה הכי גדול והכי חשוב בחיי, פורשׂ עכשיו כנפיים ועולה לשמים. בחייו רצה לעזור לכולם, ותמיד שאל: 'הכול בסדר? לארגן לך משהו?' וגם כשלא היה לו איך, היה הופך את העולם ודואג שיהיה טוב. עכשיו, כשכולנו כאן כואבים את מותו, הוא יסדר הכול מלמעלה וידאג שכולם יהיו מאושרים. זה כל מה שהוא רצה להיות: מלאך שעוזר לכולם. אחי היקר, אני גאה בך, אוהב אותך לעולמים. תמיד היית המלאך הקטן שלי, וכעת זה רשמי". סגן-אלוף משה אור, מפקד היחידה, כתב לזכרו: "שלומי אהב את הגדוד ואת חבריו בפלוגה, והיה גאה בשירותו הקרבי. הוא אף חשב להמשיך בשירות קבע. הוא היה חבר טוב שאהב לעזור לחבריו בפלוגה ומיעט לבקש עזרה לעצמו, למרות הקשיים עימם התמודד. נזכור את שלומי עם החיוך התמידי והיכולת להביא נימת צחוק כמעט לכל מצב. אני גאה להיות מפקדו של שלומי". חבריו פתחו אתר לזכרו, ובו מצוטט השיר שכתב לזכרו חברו אליאב אברמוב: "תמיד שאלת לשלומי, תמיד רצית לעזור, לא אשכח בחיים איך היית כמו גיבור / תמונת מלאך בדרכך, אני תמיד אזכור אותך, את החיוך על הפנים, גם בזמנים קשים…" חברו חגי שושני כתב: "אני בטוח ששלומי נמצא אצל כל אחד מאיתנו בלב… אני נזכר בשלומי וישר מחייך, כי אי-אפשר שלא לראות ישר את החיוך שלו, חיוך שובב שאומר: 'יהיה בסדר, הכול בסדר'". מספר חברו למסלול, ליאור שטיינמן: "עברנו תקופה די ארוכה ביחד באותה מחלקה. המון שיחות לתוך הלילה בשמירות, שבתות ביחד, בדיחות משותפות. מה שבמיוחד אקח משלומי לכל החיים זה איזה חבר שלומי היה. אין הרבה אנשים שיכולים להקשיב בגיל שמונה-עשרה – תשע-עשרה לכל תלונה ולכל שטות של חבר באמצע הלילה; ועוד מבלי שאף אחד יידע שגם לך יש את הצרות שלך. תמיד היה קל ונוח לדבר עם שלומי, ולכן היה כל כך קל לאהוב אותו. לא לכל אחד יש את האומץ להסתובב בפלוגה ולקרוא לעצמו 'יפת הגדול'… היית בן אדם מקסים שגרם לאנשים לידו להיות טובים יותר". "בחיים לא אשכח את ה'סטלנות' שלך, את החיוך שלא ירד מפניך," כתב חברו איליה מרגוליס משכונת "ארגמן" שבחולון, "תמיד היית עוזר לכולם, נותן לכל מי שהיה צריך. גם אם לא היה לך – היית נותן. תמיד כשהייתי צריך חבר היית לידי כמו אח. אף פעם לא היית בדיכאון וגם אם היית, אף אחד לא ידע, כי היית משמח את כולם עם חיוך הג'וקר התמידי שלך. היית אומר 'החיים יפים'. חבל שהם היו לך כל כך קצרים. וגם היית אומר: 'אם ה' ירצה שאני אמות, אז אני אמות'. זה מוכיח כמה אהבת את החיים ואף פעם לא פחדת מהמוות. לקחו לנו את הטוב מכולם, בן אדם זהב. והכי כואב שהלכת על שטות, אחי. כמו שהיית חזק בחיים, כך גם נלחמת לפני המוות. אבל כנראה שרצו אותך יותר מדי חזק שם למעלה כי ראו איזה בן אדם אתה למטה". נביד חומרי, חבר נוסף מהשכונה, שיתף בזיכרונותיו: "… בן אדם כמוך רואים פעם בחיים, אני מודה לאלוקים שנתן לי להכיר אותך. מלא זיכרונות טובים ומצחיקים עולים לי בראש כשאני נזכר בך… תמיד עזרת לי כשהייתי צריך עזרה. תמיד חשבת עליי גם כשלא הייתי איתך. תמיד שמרת על קשר, למרות שלפעמים לא הייתי בסדר. נותר לי רק להגיד לך תודה. תודה על השנים הנפלאות, המצחיקות והכי טובות שהיו לי איתך. הלוואי ולא הייתי כותב את המכתב הזה". זכרונו של שלומי לא ירפה מאיתנו לעד, דמותו חקוקה בליבנו חיוכו ואהבתו את החיים, אנו ממשיכים ללכת בדרכו לעשות טוב לאנשים. שלומי היה יחיד סגולה, בן אדם, אדם מדהים שלאט פוגשים כל יום. שלומי הינו המלאך השומר שלנו למעלה.
