יפת (חסאן), צדוק

צדוק, בן סעידה ויחיא, נולד בשנת תרצ"ט (1939) בערם שבתימן ועלה ארצה עם משפחתו בשנת תש"ט (1949). הוא למד בבית-הספר של אגודת ישראל במושב זבדיאל שבחבל לכיש, והמשיך בלימודיו בסמינר למדריכי נוער בירושלים. צדוק שיקע עצמו בעבודה הציבורית. בן שש-עשרה החל לרכז קבוצות של בני-נוער בעקרון, בזבדיאל, ובמושב זנוח, שבפרוזדור ירושלים והפעיל אותם בצורה קונסטרוקטיבית. כן הקדיש מזמנו להנחלת הלשון העברית בקרב המתיישבים מבני העלייה החדשה. צדוק גויס לצה"ל במחצית 1956 והוצב לחיל המשטרה הצבאית. לאחר הטירונות השתלם בקורס נהגים. הוא היה חייל טוב, אחראי, מסור לתפקידו וביצע כהלכה את כל שהוטל עליו. הוא שירת בתפקיד שוטר צבאי ובתפקיד נגד יחידתי. שנתיים אף שירת בצבא הקבע. בשנת 1958 נשא לאישה את חברתו מזל. וכמאז ומתמיד היה בן נאמן להוריו, בעל מסור לאשתו ואב אוהב לילדיו. בשנת 1961 עקר לבית דגן כדי להתקדם ולבסס את מעמדו. שם המשיך בהדרכת נוער והחל לעסוק בפעילות פוליטית. חמש שנים שימש כמזכיר קופת חולים במקום, ובשנת 1965 נבחר לראש המועצה. בימי כהונתו עשה הרבה לקידום רמת החינוך בבית-דגן, להקמת מבנים מתאימים למוסדות החינוך במקום, קבע יום לימודים ארוך בבתי-הספר, דאג לסלילת כבישים, לשיפור רשת המים ולבניית מקלטים, ופעל הרבה אצל השלטונות כדי שיעזרו בקידום הישוב. בכל ימי פעילותו הציבורית עסק בכתיבת יומן, ובו רשם דברים ורשמים על דרך פעולתו הציבורית ועל חיי החברה סביבו. צדוק היה איש עניו וצנוע, לא אהב להתבלט, לא היה גאוותן וסלד מהתנשאות. קר רוח היה והתנהגותו שקולה, נמרץ מאוד ושופע חיוניות. במשך כל השנים שירת במילואים ומילא את תפקידו ברצון וביעילות. הוא השתתף במלחמה בשנת 1967 והוענק לו "אות מלחמת ששת הימים". כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים חש צדוק ליחידתו ונשלח לחזית ברמת-הגולן. ביום י"ז בתשרי תשל"ד (13.10.1973) נפל בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל. השאיר אחריו אישה, שני בנים ושתי בנות, שני אחים ושתי אחיות. אחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "סמל צדוק ז"ל היה חייל למופת ומילא את תפקידו באמונה".