יפרח, שלמה

שלמה, בן שרה ומשה, נולד בשנת תשי"ב (1952) במרוקו. בשנת 1955 עלה ארצה עם משפחתו, שהתיישבה במושב גפן. שלמה סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר הממלכתי דתי "גפן תירוש" והמשיך אחר-כך ללמוד בבית-הספר התיכון אזורי "אבן העזר" שבמושב נחם. שלמה עבר גם קורס למכונאות ועזר להוריו בכל עבודות המשק. ההורים עבדו קשה והשתדלו ככל יכולתם להעניק לילדיהם גם בית חם, אוהב ודואג וגם עידוד למצוות ולמעשים טובים. ובאמת היה שלמה נער פתוח, אוהב חיים ועוזר לזולת ככל אשר יכול. בזכות ידיעותיו במכונאות הפך עד מהרה ליועץ ולעוזר לכל אדם שנזקק לתיקון ולעצה בתחום זה. שלמה בטוב לבו היה מוכן תמיד לעזור ולתרום מידיעותיו ומכשרונותיו לכל אדם. מגיל צעיר היה חובב ספורט מושבע ובעיקר אהב את הריצה. בבית-הספר התיכון היה מנצח בכל תחרות ריצה וכשהיו בתי-ספר אחדים מתחרים זה בזה, היה שלמה מזכה תמיד את בית-ספרו במקום ראשון. הוא גם נטל חלק בצעדות רבות, כגון צעדת מטה-יהודה וצעדת ארבעת הימים. הוא היה פעלתן ובעל כושר ארגון מצוין. בכל טיול או צעדה היה הוא דואג תמיד למצוא לחבריו מי שתיה, וכל מי שנחבל או נזקק לעזרה ראשונה פנה אליו, כי ידוע היה ששלמה תמיד ידאג לכל. הוא אהב מאוד את המקצועות הריאליים והשקיע מאמצים וזמן בלימודים וגם הצטיין בהם. שלמה גויס לצה"ל במחצית פברואר 1971. לאחר סיום הטירונות השלים בהצטיינות מספר קורסים מקצועיים בבית-הספר לשריון ומונה לתפקיד נהג זחל"ם. הוא הצטיין מאוד בתפקידו זה ואף הועלה בדרגה. זמן ממושך שירת באזור הדרום ואף זכה ב"אות השירות המבצעי". שלמה אהב את עבודתו וידיעותיו במכונאות היו לו לעזר במילוי תפקידו. כעבור זמן מינה אותו מפקדו להיות אחראי על כלי הרכב וצוות הנהגים ביחידה. הוא היה נהג מנוסה ביותר וחבריו היו אומרים ש"לצאת אתו לסיור בזחל"ם זה כאילו לצאת למסע תענוגות". הוא היה חבר נאמן ומסור, והתיידד ביחידה עם עוד בן-מושב וחבר קיבוץ ויחד היו שלישיה בלתי נפרדת. כל אחד דאג לרעהו ושמר עליו מכל משמר. חברו מיקי אמר עליו במכתב תנחומים שכתב להורים: "מהרגע הראשון שראיתיו ביחידה התיידדתי אתו. הוא היה החיובי ביותר והחביב מכלם. היינו כאחים". שלמה ידע "להסתדר" בכל חברה. בכל מקום התגלה כאדם המוכן לעזור לחבר תמיד. יתר על כן, היה אדם שמח מטבעו, ועל כך אהבוהו כולם. במחיצתו היה קשה מאוד להשתעמם. כאשר פרצה מלחמת יום-הכיפורים היה שלמה בחופשה בבית הוריו. הוא לא חיכה לקריאה אלא מיהר להצטרף ליחידתו ודרש מיד שיתנו לו תפקיד אחראי. כשנדרש מפקדו לשלוח קבוצת נהגים בלויית כלי רכב לדרום סיני, דרש שלמה במפגיע להיות ביניהם. מפקדו נעתר לו והוא ירד עם הזחל"ם שלו והצטרף לכוחות הצנחנים, שנלחמו באזור התעלה ב"חווה הסינית". בקרב עקוב מדם שהתחולל ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (24.10.1973) נפל שלמה, כאשר ניסה לחלץ פצועים. הזחל"ם שלו נפגע ישירות מפגז נ"ט והוא נהרג. סיפר אחיו של שלמה: "בבוקר היום שהפסקת האש הייתה אמורה להיכנס לתוקפה והקרב של הרגע האחרון היה בעיצומו, ראה שלמה ז"ל אחד החיילים שוכב פצוע וחשוף לאש האויב. לפי שיקולו וללא פקודה, הסיע שלמה את הזחל"ם והעמיד אותו כקיר-מגן בין האויב לבין הפצוע. ירו עליו מכל כלי הנשק ולא פגעו, עד שפגז פגע ישירות בדלת הנהג של הזחל"ם". זה הפגז שהרג את שלמה ז"ל. החייל הפצוע החלים מפצעיו ובא אחרי-כן לבית הוריו של שלמה, כדי לספר להם על גבורת בנם. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל. השאיר אחריו הורים ועשרה אחים ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "הוא היה הנהג המעולה ביחידתי. אחת התכונות הטובות שהיו בשלמה, הייתה תחושת הצדק וחלוקת הנטל שווה בשווה על כולם. לא אחת נקלע שלמה לוויכוחים בנושא זה עם אחד החיילים ותמיד הצליח לשכנעו בצדקת דרכו. שבחים על שלמה קיבלתי ממפקדים ומפקודים כאחד. הוא נפל עם גיבורי ישראל על הגנת ארצנו. נזכור אותו כאדם וכחייל טוב, אשר מילא את חובתו לצה"ל ולעם ישראל". הוריו תרמו ספר-תורה להנצחת שמו.