בנם של אביבה ושלום. נולד ביום כ"ה באדר תשנ"ג (18.3.1993) בתל אביב. אח צעיר לנוי. טל היה תינוק שקט, הוא הצטרף למשפחה כשנוי הייתה בת שנה ואחד-עשר חודשים, ועד מהרה הפכו השניים לחברים הכי טובים. טל ונוי התנהגו כמו זוג תאומים: הלכו לכל מקום יחד, לבשו את אותם הבגדים, אכלו יחד ואפילו חלקו מיטה אחת, כי לא יכלו להיפרד זה מזו. שנים רבות של קרבה כה גדולה הפכו אותם במובנים רבים לאדם אחד. ובכל זאת, טל היה הרגוע מבין השניים, המאוזן, המאופק, הביישן. "הוא היה איש הצוות שלי, הוא היה החבר הכי טוב שלי, החברה הכי טובה שלי, האהוב שלי והסיבה שלי לכעס ולאושר. טל היה הרבה סיבות בחיים שלי, כמו היום," ספדה לו אחותו. טל למד בבית הספר היסודי "נווה עוז" והמשיך את לימודיו בחטיבת הביניים והתיכון במקיף ח' במגמת אתלטיקה. בילדותו שמר טל על מזגו השקט והטוב, הוא היה ילד של שלום, שהקפיד לדבר ולנהוג בכבוד כלפי הוריו, שאהב לבלות עם חברים. בגיל עשר החל אביו ללמד אותו לנגן על גיטרה וקנה לו גיטרה קלאסית. שניהם אהבו לנגן יחד – כשהאב פורט על גיטרה חשמלית וטל מקשיב ולומד ממנו בשקיקה ואהבה גדולה למוסיקה. חגיגת בר המצווה של טל נערכה בכותל בירושלים. הוא התרגש מאוד, ובשבת בבוקר עלה טל לתורה בבית כנסת שכונתי קטן בעל אופי מיוחד, כי טל באופיו לא היה איש של אירועים גדולים ומפוארים, אלא נהנה מהדברים הפשוטים, תמיד הסתפק במה שיש. טל אהב לצחוק ולבלות בחיק מעגל מצומצם של בני משפחה ושל חברים, אוהבים וקרובים. כאשר גדל, ומעגל חבריו התרחב, הפך הילד הביישן מבלי משים, לגבר. לקראת כניסתו לתיכון מקיף ח', ביקש להתקבל למגמת אתלטיקה ועבר ראיונות כניסה למגמה. הוא היה אחד מתוך 400 מועמדים, והתקבל. "בריאיון התגלה תלמיד שקט, מחויך מבושה, שאהב פעילות גופנית, ובעל יכולות קוגניטיביות גבוהות מאוד," כתב עליו ד"ר זוהר שדה, המורה שלו למדעי החינוך הגופני. בלימודי המגמה התמודד טל עם קשיים, עם כאב פיזי ועם תנאי חום וקור קיצוניים; כבר בגיל צעיר הראה את כישורי המופת שלו. הוא הצטיין בריצות קצרות וארוכות. טל שמר על בריאותו. מתוך מודעות והקפדה על אורח חיים בריא נמנע משתיית אלכוהול ומעישון. ככל שהזמן חלף, הפך טל הקטן והצנוע למנהיג חברתי, אבל לא מהסוג המוחצן, הצעקן והמרוכז בעצמו, אלא מהסוג שממגנט אליו אנשים. טל היה חבר אמיתי. לא העליב, לא פגע באחרים ולא דיבר סרה על איש. לבו היה גדוש באהבה לחבריו ולמשפחתו, לכן צבר רק אוהבים. נהוג לשבח אדם לאחר לכתו, אך טל זכה לשבחים רבים עוד בחייו. טל היה חדור מטרה כבר מילדותו, ד"ר זוהר שדה כתב עליו: "כאשר הטלתי על טל משימות, כמו למשל להתחרות במקצוע שלא בדיוק תאם את כישוריו, טל השתדל לבצע את המשימה כאילו הוכשר אליה מבטן ולידה. אם ההישג לא תאם את הציפיות, טל השתדל לשפרו ולא לברוח מביצוע המשימה." אף על פי שמעולם לא השקיע רבות בלימודיו, טל היה תלמיד מצטיין, אינטליגנט ואיש שיחה היודע להביע את עצמו בבהירות. אורטל הופמן, המחנכת שלו, כתבה עליו: "אני זוכרת שהיו שיעורים שהיה קשה להעביר. הכיתה הייתה תוססת או עייפה או בדיוק בדקו גבולות, וכל אחד מהם מסתכל עליי, המורה; אבל אני מסתכלת על כולם ורואה במבט העיניים שלהם מי איתי עכשיו. ברגעים האלה היה לו המבט המתבייש, מתבייש בשם החבר'ה שעושים את השיעור קשה למורה… כאילו שם את עצמו בתפקיד הבוגר, לא מרשה לעצמו לעשות 'בלגן'. טל היה נענה לבקשותיי, אני זוכרת איך הוא ניגן בגיטרה בטקס כיתתי שהכנו לכבוד גלעד שליט בטיול השנתי, בחולצות כתומות. קניתי לכל אחד מהחבר'ה כובע ומשרוקית וסחבתי וטרחתי, והוא כל כך העריך, בא להגיד תודה. תמיד אמר תודה. … כמה מנומס היה, כמה ערכי, כמה בוגר." טל הצליח לכבוש את לב כולם בחיוך שלו, בצחוק המתגלגל, בנוכחותו, בפשטות שלו. תמיד דאג שלא יחסר כלום לאיש, מלא בנתינה ובאהבה. כל מכר שפגש חש מיד שטל מתייחס אליו כאל חברו הטוב ביותר, והוא אהב לכנות את כולם בשמות חיבה ומעולם לא בשמם – רנצ'וק, נוי-נוי, נוני, שיוש. בעקבות נוי אחותו הצטרף טל לתנועת הנוער "המכבי הצעיר", המחנכת את חבריה לחלוציות ולשירות בכל שטחי החיים, בדרכים של יוזמה אישית יוצרת. שי כהן, רכז סניף "המכבי הצעיר" בראשון לציון מערב סיפר על תרומתו הגדולה של טל: "זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי מי זה טל וכמה הוא נחוץ בפעילות, כמה הוא פעיל ומאוד משמעותי בסניף. ההתלהבות שלו מהחולצה של גולני שלבשתי באותו יום סימנה לי הרבה, באותו הרגע הבנתי שלא מדובר בנער כמו כולם. מדובר בנער צנוע, חרוץ, בעל שאיפות, אשר מחפש דמות. בעצם מאותו מפגש 'סימנתי אותו'. האמת שראיתי בו את עצמי. במהלך השנים 2009-2010 טל היה בוגר פעיל ומשמעותי מאוד, מדריך מיוחד שאהב את חניכיו, אהב להיות להם חבר ומודל." טל דאג שהכול יתפקד בסניף כשורה, הוא הדריך וחינך חניכים הצעירים ממנו. צור הייניג, אחד מחניכיו במשך שלוש שנים, כתב עליו כששמע על נפילתו: "היית המדריך המושלם. הראית לי ולקבוצה כמה אתה אוהב אותנו בכל הזדמנות, לימדת אותנו הרבה על ציונות והקרבה, שאבנו ממך הרבה ערכים וגם היית דוגמה אישית חיה לערכים אלה, כי באמת האמנת במה שאתה אומר ואת זה כולם יכולים לראות היום. כשהיינו איתך, דיברת איתנו בגובה העיניים, התייחסת אלינו כחברים ולא כחניכים ובגלל זה כל כך הערצנו אותך. לימדת אותנו לדבר עם בנות, מתחנו אותך ואתה אותנו, צחקת איתנו שעות. עד היום אנחנו מצטטים דברים שהיית אומר, והיום כבר יותר קשה לצחוק מהם. כל אחד מהחניכים שלך גאה ומרגיש בר מזל בכך שהיה לך חלק בעיצוב דמותנו. תמיד תישאר בלב שלנו, וכשנחשוב עליך נוכל לדמיין אותך רק לעוד כמה רגעים חטופים, לדבר איתך ולהיזכר בצחוק שלך." בכיתה ז' הכירו טל ונועם, וכשהיו בני שבע-עשרה התאהבו. חודשים אחדים לפני שחגגו יחד בחגיגה כפולה, ארבע שנות חברות ואת השחרור של טל, הפריד ביניהם הגורל האכזר. זו הייתה אהבה גדולה; בני הזוג תכננו להקים בית בישראל, משפחה וילדים. טל חלם לטוס לטיול בחו"ל עם חבריו ולאחר מכן שאף ללמוד הנדסה אזרחית. חלומות שלא יתגשמו. נועם סיפרה שפעם כעסה עליו, וטל הגיע לפייסה עם גיטרה, ושר לה סרנאדה מתחת לחלון, צליליה הגיעו עד חדרה בקומה השביעית. הם היו זוג מעורר קנאה ורבים שאפו להיות כמוהם. כשרצה לחגוג לה יום הולדת – הוא התכונן לכך כשבועיים מראש ונערך לכל תרחיש, תמיד ידע להפתיע במחוות רומנטיות. מערכת היחסים ביניהם הושתתה על אהבה ועל כבוד הדדי. נועם כתבה עליו: "בכל נשימה אני נושמת אותך, אני קמה איתך והולכת לישון איתך, אני עדיין מריחה אותך ומרגישה את הידיים שלך מחבקות אותי. אני אוהבת אותך וכמהה אליך. נשארתי פה לבד עם כל התכנונים שלנו לעתיד, עם כל הזיכרונות ועם כל האהבה." לקראת גיוסו לצה"ל, לטל ניתנה האפשרות לבחור במסלול של ספורטאי מצטיין, אך הוא בחר להיות לוחם. הוא התאמן לבד כדי להתקבל ליחידה המובחרת שאליה שאף – יחידת "אגוז" של חטיבת "גולני". ב-21 בנובמבר 2011 התגייס, עבר טירונות והמשיך במסלול ארוך של לוחם "אגוז" שנמשך שנה וארבעה חודשים. הוא יצא לקורס צלפים במתקן "אדם" והוכשר לתפקיד. צלפים עובדים בזוגות, בן זוגו לתפקיד היה ממונה על הירי, וטל תִפקד כצופה-מאתר. בתפקידו עסק בחישובים רבים – מרחק מהמטרה, תנועת הרוח ומידת ההיסט. טל תפקד היטב בצוות. בתקופת האימונים הקשה, בני משפחתו כמעט שלא ראו אותו. רק פעם בחודש יצא הביתה לסוף שבוע, עייף ומחייך, עמוס כביסה מלוכלכת. במהלך שרותו נפצע בברך, ובמשך כארבעה חודשים נטל תרופות ועבר טיפולים פיזיותרפיים. אבל בהיותו אוטודידקט – החליט לרפא את עצמו על מנת לחזור לחבריו ולמשימותיו, כמו בכל דבר שעשה בחייו. הוא התאמן, רץ, הפסיק ליטול תרופות וכמעט הבריא לחלוטין. טל היה נחוש לחזור לצוות שלו, לפלגת הלוחמים. בכל אותו הזמן יכול היה לפרוש, אך הוא בחר לתרום ולהועיל – והדריך קליעה. חבריו סיפרו למשפחתו במהלך השבעה שהוא היה הקלע המצטיין של חטיבת "גולני" והצלף של יחידת "אגוז", מידע שבצניעותו שמר בסוד. ובכלל, טל מיעט לשתף את הוריו בפעולותיו בצבא, כדי שלא להדאיגם. בדיעבד התברר להם מפי חבריו שהוא השתתף בפעולות מסכנות חיים. הצניעות אפיינה אותו בכל דרכיו. בחודש מאי 2014 עברה היחידה לפעילות בכרם שלום, אך עם התגברות ירי הרקטות מרצועת עזה לישראל, עבר הצוות של טל לישובי צוחר והחלו באימונים לקראת הכניסה לעזה. בעקבות ירי הרקטות יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס באזור עזה. המבצע החל ב-8 ביולי בהפצצות מן האוויר, וכעבור תשעה ימים החלה כניסה קרקעית של יחידות צבא לרצועת עזה, לטפל במוקדי הירי ובמנהרות הטרור, משימות שבוצעו עד תום המבצע בסוף חודש אוגוסט. כמה דקות לפני הכניסה לעזה, כיבה טל את הטלפון. הוא לא פחד, תמיד הרגיע את בני משפחתו שהכול בסדר ושאין מה לדאוג. למשפחתו אמר בשיחה זו שצריך להגן על המדינה ואת התפקיד שלו הוא חייב למלא. חבריו סיפרו שלפני הכניסה לעזה המתח ניכר באוויר ולמרות המצב טל החל להרקיד אותם ולהחדיר בהם שמחה. תמיד היה מאושר, חסר דאגות, ליבו מלא באהבה ובשלווה. טל וחבריו לצוות הצליחו לעמוד במשימתם החשובה, אך לפנות בוקר, כטל הנופל בטרם עלות השחר, נפל טל בקרב בסג'עייה האיומה. יחד איתו נהרג במבצע חברו לצוות סמל-ראשון יובל (יובי) דגן. ארבעה-עשר לוחמים אמיצים נפצעו, ביניהם מפקד "אגוז" שנפצע באורח אנוש. סמל-ראשון טל יפרח נפל בקרב במבצע "צוק איתן" ביום כ"ג בתמוז תשע"ד (21.7.2014). בן עשרים ואחת היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. הותיר הורים, אחות – נוי, ושני אחים למחצה – דניאל ומייקל. על מצבתו חקקה המשפחה את הפסוק: "אֶהיה כַּטַּל לישראל, יִפרַח כַּשושנה ויַך שָׁרָשׁיו כַּלְבָנון" (הושע יד פסוק ו). "פחדן מת כל יום קצת, אבל גיבור מת פעם אחת," כתבו בני משפחתו, "טל הוא התגלמות הערכים של מדינת ישראל. טל ועוד 67 חיילים הם אלה ששמרו על כל אחד ואחת שנשארו היום בחיים, בישראל ובקהילה היהודית ברחבי העולם. בזכות אומץ לבם כולם פה, בזכותם כולם יחיו, כי החיים חזקים מהמוות. אנחנו נחיה חיים שלמים ומאושרים בשביל טל, שלא הספיק לעשות את כל הדברים שרצה ושחלם. טל הספיק הרבה ולא הספיק דבר. במותו ציווה לנו את החיים". ספר תורה להנצחתו של טל, הוכנס בבית כנסת "משכנות ישראל" בראשון לציון. כמו כן נפתח לזכרו דף בפייסבוק שנקרא "כולנו טל – לזכרו של טל יפרח". הצוות של טל הקים לזכר טל ויובל את "מצפה החיוך" בגלבוע. בכל שנה נערך ניווט לילי בהשתתפות חניכים ממכבי צעיר ולוחמים מסיירת אגוז, בסוף הניווט נערך טקס אש מרגש לזכרו. מאחר וטל אהב מוסיקה בחרו משפחתו להנציחו בערב של כישרונות צעירים שיערך בעירו, בערב זה יבחרו 3 מתמודדים שיתחרו על כתיבה והלחנת שירים. נוי אחותו מרצה בפני נוער וחיילים אודות טל, סיפור חייו, הקרב בו נהרגו טל וחברו יובי . בגיל 20 בערך טל כתב והלחין שיר לנועם אהובתו : "השעות הקטנות של הלילה / גורמות לי לחזור אל ידייך / ורוח עורפית / מכסה את הבית שעזבת / והשארת אותי פה לבד / הימים ניצחו אותי / מגעגוע חולף ולא ידוע / נשרף מלהבות המבט של עינייך / ואני כמו שיכור רץ אלייך / שוכח מהכול / מכסה את עינייך / ואת איפה שלא תהיי / רק בשבילי אל תשכחי… "השיר "הימים ניצחו אותי" בביצועו של טל ואחרים שביצעו את השיר לאחר נפילתו נמצא ביוטיוב , המשפחה וחבריו מבטיחים לטל לא נשכח אותך, לא נשכח.
