fbpx
יפה, עמיר

יפה, עמיר


בן אורי ותמר. נולד ביום כ"ד באדר ב' ת"ש (4.3.1940) בקיבוץ מעוז-חיים שבעמק בית-שאן. למד בבית-הספר היסודי ובבית- הספר התיכון שבקיבוץ. מילדות האזין בקשב רב לסיפורי-גבורה ומעללים של חולמים ולוחמים – ראשוני הקיבוץ – על תקופת 'חומה ומגדל', על מאבקים בשלטונות הבריטיים ובחוקי הקרקעות הנוקשים ועל מלחמה נגד פורעים ערביים. בעת לימודיו היה פעיל בגדנ"ע וסיים קורס-סיירים וקורס גדנ"עי-אויר. מאחר שסיים את לימודיו התיכוניים בגיל 17, ביקש להקדים ולהתגייס לצה"ל עם בני-כיתתו. לדברי חברו לכיתה, יוחי, גמלה אצל עמיר ההחלטה להתנדב לשריון בעת הטיול שערכו השניים אחרי מבצע 'קדש'. באותו טיול התאהב עמיר במדבר, בחולותיו ובמרחביו. עמיר גויס לצה"ל בסוף אוגוסט 1957 והוצב לחיל-השריון. לאחר הטירונות התחיל את דרכו ביחידות השונות של גייסות השריון. הוא עבר קורס למקצועות הטנק וקורס- מט"קים, ונשלח לקורס קציני-שריון. לאחר שסיים בהצלחה את הקורס, מונה למפקד מחלקת-טנקים בגדוד סדיר. במסגרת זו היה עמיר בין קולטי טנק הסנטוריון בצה"ל. כאשר השתחרר צוינה בתעודת-השחרור שלו הערכה זו: "קצין אחראי, בעל כושר ביצוע ומנהיגות". בסוף יולי 1960 חזר עמיר לביתו – לקיבוץ מעוז-חיים. תחילה תרם 'שנת שירות שלישית' ועסק בהדרכה בתנועת 'מחנות העולים', וכאשר סיים שנה זו התחיל לעסוק במשק בענף הבנייה, וכעבור זמן קצר היה לרכז הבנייה במשק. בשנת 1964 נשא לאישה את דורית, שהכיר אותה כשהיה מאושפז בבית-החולים תל-השומר. כל אותה עת היה נקרא לשירות- מילואים בחיל-השריון. נפשו התחילה להיקרע בין הקריאות החוזרות-ונשנות של מפקדיו בשריון להתגייס לצבא-הקבע וההכרה העמוקה במשימות הביטחון של ישראל, כפי שראה אותן, לבין המשפחה שגדלה בינתיים עם הולדת הבן ארז. וההכרעה נפלה. בעידודה החם של המשפחה חזר עמיר לצבא בסוף אוגוסט 1966 ונשלח על-ידי צה"ל לקורס תותחנות- טנקים באנגליה. כשסיים את הקורס, מונה למפקד-פלוגה בחטיבה 7. עם פלוגתו השתתף בהדיפת ניסיונות הסורים להטות את מקורות-המים של ישראל. ערב מלחמת ששת-הימים ובמלחמת עצמה לחם בציר הצפוני במסגרת אוגדת-הפלדה של האלוף טל. לאחר המלחמה מונה למפקד מדור-תותחנות בבית-הספר לשריון. על אותו פרק-זמן מספר יונה טרן על עמיר: "עמיר היה מפקד מקורי, בעל סגנון מיוחד. קשוח, לא מתפשר, דבק ברעיונותיו, אך בתוך-תוכו בעל נפש עדינה, רומנטי מעט, שוחר אסטטיקה ויופי. במסגרת בית-הספר לשריון הקדיש שעות רבות להכנת שיעורי הלימוד, פיתח אמצעי-הדרכה ושיטות-למידה חדשות, ואותן כינס בספרי-הדרכה ללימוד תותחנות-הטנק. בד-בבד – הרבה לדאוג לחייל כאדם – היה עובר בכל אוהל, מחייל לחייל, דורש ומתעניין ב'קטנות' היום-יום – אם האוכל מספיק, אם חם או קר… עמיר נתן דוגמה חיה ואמיתית של מפקד". בשנת 1969 מונה למפקד-גדוד בחטיבה 7. כותב ד"ר ראובן שטינהרץ, הרופא הגדודי: "סיפורו של גדוד 77, שלימים יהפוך לאגדה, הוא בראש וראשונה סיפורו של עמיר. אופייני היה לעמיר בצבא שיקבל על עצמו משימות בלתי-אפשריות כמעט של יצירת יש מאין. חלק ניכר מתפקידיו בילה ביצירה ובבנייה, בהקמה ובהתויה של תכניות בלי לשבת על זרי- הדפנה… מאחורי ההיענות לאתגרים ניצבו, כנכסי צאן-ברזל, רצון עז, מרץ בלתי-נדלה, הקפדה בביצוע, שקדנות, דקדקנות תוך ירידה לפרטים והקפדה על כל תג ותג… משהתחיל עמיר במצות הקמת הגדוד, לא חדל עד שהרגיש כמנצח על תזמורת מעולה… כזה היה הגדוד בשלהי 1969, כאשר ירד לקו-התעלה לקחת חלק במלחמת ההתשה… גדוד גא ובטוח בכוחו וביכולתו, גדוד בעל סמל, ומעל-לכול – גדוד המוכן ללכת אחר מפקדו באש ובמים…" בשנת 1971 יצא עמיר ללימודים בבית-הספר לפיקוד ומטה וסיים אותו בין טובי החניכים. בתום הלימודים חזר לבית-הספר לשריון כמפקד קורס-מט"קים. באותה עת כתב עמיר על הצורך בהעלאת המוטיבציה והנכונות להילחם (מתוך עיזבונו ב'מפנים' – רבעון הקבוץ המאוחד, אוגוסט 1978): "…אם מקבלים את ההנחה, שרמת המוטיבציה והנכונות נמוכה או נמצאת בירידה – יש לעשות מיד לשיפור המצב. נקודת-המוצא שלנו לטיפוח המוטיבציה חייבת להביא לכך, שכל חייל ומפקד ביחידה ובעוצבה יבין מדוע הוא נמצא בה, מה נדרש ממנו, מה מצפים ממנו לעשות, ושיעשה זאת בנכונות ובהתלהבות. כיצד מביאים חילים ומפקדים לנכונות זו? א. מרבים בהסברה ובשיחות, מקשיבים לדברי החיילים והמפקדים ומרבים ככל-שאפשר להכניסם בסוד העניינים. ב. ראיונות אישיים על-ידי מפקדים בכל הרמות לבחינת הלכי-הרוח וההשפעה החוזרת, באמצעות הפרט והיחיד, על הכלל והחברה. ג. פעולות הסברה וחינוך להעלאת רמת 'הציונות' והבנת הבעיה היהודית בארץ-ישראל ובעולם – חינוך לשמו ובסיכומו הפיכת החיילים לאזרחים טובים בצבא ומחוצה לו. ד. ערבי-הוי – שירה בציבור של שירי-נשמה ושירי-מולדת. פגישות ושיחות עם סופרים, אמנים ואישי-ציבור בעלי שאר-רוח ועוצמה רוחנית. ה. פעולות גיבוש ויצירת 'גאות יחידה' באמצעות מסיבות משותפות, מסעות, ימי-ספורט ועוד…". ערב מלחמת יום-הכיפורים חזרה המשפחה למעוז-חיים, לאחר שליותה את עמיר בכל נדודיו ובכל תחנותיו. בפרק-זמן זה נולדו שני הבנים טל ותומר. כאשר פרצה מלחמת יום- הכיפורים, היה גדודו של עמיר מורכב בין היתר מחניכי קורס מט"קים ומחניכי קורס קציני-שריון. על חלקו במלחמה הוענק לו 'עיטור העוז', וזה תיאור המעשה: "סא"ל עמיר יפה היה מג"ד בחטיבה שנלחמה בסיני. הוא מילא תפקידי פיקוד ולחימה במצבי-קרב קשים, כשהוא מגלה קור-רוח ואומץ-לב עילאי, ובמיוחד באזור 'מפרקת' ובמערך 'חמוטל'. באזור מעוז 'מפרקת' לחם סא"ל עמיר יפה כל הלילה והסב אבדות כבדות לאויב. הוא הצליח גם לחלץ את כל הכוח שלו. לאחר שוידא בעצמו שלא נשארו בשטח לוחמים ופצועים – וזאת תחת הפגזה כבדה של האויב. במערך 'חמוטל', לאחר עלייה על מערך מבוצר של האויב ולחימה קשה ביותר עם אבדות כבדות – חילץ את יחידתו באומץ-לב ואגב סיכון עצמי". העיתונאי דודו הלוי, גם הוא מפקד בגייסות השריון, שלחם לצדו של עמיר, במסגרת אוגדת הגיס של האלוף ברן, מספר: "…מעל ל1000- ק"מ עשו יחידות-האוגדה במלחמתם מאזור קנטרה ועד לעיר סואץ… לאורך כל דרכה של האוגדה היו עמיר וגדודו מובילים את גדודי השריון למבצעי הלחימה של האוגדה… עמיר לא היה חובב, איש-צבא לעת-מצוא. הוא היה מקצוען ובין הטובים שבהם… הוא ידע לנתח, להצביע על הישגים בצד כישלונות ולהציג שיטה אחרת אשר תמנע כישלונות בעתיד. הוא סירב להלל ולשבח את מפעלותיו. כשנאלץ היה לעשות זאת תיאר בדייקנות ובאובייקטיביות את ימי-הקרבות שעברו על גדודו… עמיר הגדיר את תפקידו כמפקד בצה"ל, כמוליך וכמוביל במלחמה, כמחשל האיכות בשגרה והיוצר התשתית המוטיבטיבית לחיי היהודי-ישראלי בצבאו הוא. 'אלה כל תפקידי', היה אומר, 'מי שמבצע את שלושת אלה ביום-יום, בשגרה, באימונים ובמבצעים, הוא לוחם יהודי בסוף המאה העשרים…' העתיד חיכה לעמיר. לא קריירה קלה רפודת שושנים וחיוכים, אלא מאבק רצוף על דרכו, על דעותיו ומעל-לכול המלחמה על חשיבות האדם במערכת…" כחודש לאחר הפסקת האש, בשעה שעמיר שהה עם גדודו מעבר לתעלה, נולדה הבת – גל. עמיר נתמנה למפקד-חטיבה בפיקוד הצפון. בספטמבר 1975 היה למדריך בבית-הספר לפיקוד ומטה, ובסוף מאי 1976 נתמנה כמפקד-חטיבה באוגדת סיני. מספר מפקד האוגדה על תכונותיו של עמיר כמפקד וכאדם: "בתחום האנושי הוא היה לויאלי לפקודיו – אלה הלכו אחריו שבי תוך הרגשת שלפניהם מפקד קרבי עתיר-ניסיון ובעל ידע מקצועי רב. היודע את אשר לפניו ועליו ניתן לסמוך בכול. עמיר ראה את החיוניות שבשירות הצבאי ופעל כמתוך שליחות – מתוך הכרה זו פעל רבות לשכנע קצינים להישאר בצבא-הקבע. הוא האמין בלב שלם בצדקת דרכו של עם-ישראל והטיף זאת באדיקות לתלמידי השמיניות ולמתגייסים החדשים בבסיס הקליטה והמיון. בתחום המקצועי היה קצין המקפיד על פרטים קטנים, שואף לשלמות מקצועית ודואג לקידום מקצועי. בעל יכולת-שליטה ברמה גבוהה. תמיד חיפש חדשנות ושיפורים ולשם כך נבר בספרות מקצועית תוך יישום הדברים למתרחש בהווה, מתוך ראיית העתיד". ביום י"ג באדר תשל"ז (3.3.1977), סמוך ליום הולדתו ה37-, נפל אלוף-משנה עמיר יפה בעת מילוי תפקידו בדרכו לסיני. השאיר אחריו אישה, שלושה בנים ובת, הורים וארבעה אחים ואחיות. הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית שבבית-העלמין בקיבוץ מעוז-חיים. ליד הקבר הפתוח הספידו שר-הביטחון דאז, שמעון פרס: "…עמיר היה לא רק איש מוצק באופיו וחסון בגופו, הוא היה אדם חושב. הוא ידע לפעול מאחורי קוי השגרה, כפי שידע ללחום מאחורי קוי האויב. הוא היה איש גיבור שידע את האמת, שאמר את האמת, שעשה באמת את אשר חשב, אמר וידע. והוא עשה זאת בגבורת-אמת. בשיחה ארוכה, שהיתה לי אתו על דרכו בצה"ל, אמר לי את הדברים האלה: 'אני משרת בצה"ל את העם היהודי… רמת המוטיבציה היא פונקציה של רמת הפיקוד… כי כוחו של צה"ל אינו במסגרות ואינו באמצעים כי-אם במפקדים ובמנהיגים – ועליהם להיות בעלי-מקצוע, אנשי-מחשבה, אנשים היודעים להנהיג… על המפקד לעבור בראשו ועליו ליצור את האיכות ביחידה… אנשים מצפים ממנו שהוא יוביל אותם בקרב ולא ידחוף אותם אליו… מלה של מפקד חייבת להיות מלה… עליו להיות מהיר-תנועה וערוך ל'חשיבה פתוחה' בשדה-הקרב. אסור לו להתביית, אסור לו לשחות עם הזרם… מוטב שיתרגזו עליו 'למעלה' אך הכרח הוא שיאמינו לו 'למטה'. עליו להיות ראשון בשדה, ראש לחושבים, מוביל במערכה, מנהיג לאנשים…' כך הוא אמר לאחר שכך הוא נהג, פעם וחזור, בשדה-הקרב כבשדה- האימונים… לבו היה בתמציתם של הדברים, לא בתדמיתם… עמיר לא זלזל באויב. לא התעלם מהתקדמותו. אך עוד יותר הוא לא זלזל ביכולת עמו, בכושרו של צה"ל. הוא עקב אחרי הראשון, הוא קידם את האחרון. הוא היה צעיר להפליא במראהו ובמעשיו, ובוגר להפתיע בראיית המצב, בהבנת אנשיו… נשאנו אליו עיניים בהערצה על אשר הוא כבר עשה בחייו. ונשאנו אליו עיניים בתקוה, לפוטנציה שהוסתרה בחובו, פוטנציה של איש אמיתי, לוחם גדול, מפקד מבטיח. העיניים המעריצות והעיניים המקוות התמלאו עתה דמעות צורבות. ואין נחמה אלא זו שבאגדת חייו".

האנשים הבאים ביקשו לקבל הודעה בכל פעם שגיבור זה מכובד

  • שם: חיה ופזית

כובד על ידי

דילוג לתוכן