יפה, דב

דב, בן מרים וגרשון, נולד ביום י' בניסן תש"י (28.3.1950) בכפר-גלעדי. בגיל שנתיים עבר עם משפחתו למושב אביגדור, למד בבית-הספר היסודי "מבואות" בבאר-טוביה וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון בגדרה. הוא היה תלמיד חרוץ, מוכשר ושקדן, הצטיין במקצועות הריאליים – בעיקר במתמטיקה ובפיסיקה – אך נשא לבו גם לספרות, לשירה ולמוסיקה. מוריו מנו בו תכונות של חביבות, כישרון, כושר-הבעה, רצון חזק וסדר מופתי. בתקופת לימודיו ניכר בעמקותו, בחוש-הביקורת ובדקות-הרגש שלו. מנהל בית-ספרו כתב עליו: "אני זוכרו כילד נעים-הליכות, הטיפוס האידיאלי, שאפשר תמיד לסמוך עליו, לבטוח בו, שמרגישיםע מו נוח ושמורים מאחלים לעצמם, שרוב תלמידיהם יהיו כמותו. כולנו ידענו כי צפוי לדובי עתיד פורה בהישגים". הוא היה חבר בחוג "נוער שוחר מדע" וכן היה פעיל בחיי הנוער במושב ובמסגרת זו הדריך. דב היה מוסיקלי, ניגן באקורדיון והרקיד חברים וסטודנטים מחו"ל שהיה מדריכם. לגבי הסטודנטים מחו"ל היה דובי התגלמותה של ישראל היפה. הוא הדביק אותם באהבת הארץ וגילה להם פינות-חמד שבה. הוא היה אופטימי, שופע שמחת-חיים, אוהב לצחוק ובעל חוש הומור, חברותי ואהוד על כל יודעיו שכינוהו בשם-חיבה "דובי". הוא היה בן נפלא להוריו, אוהב ונאמן למשפחתו ומקור אושר וגאווה להם. תמיד היה משתפם בלבטיו ומספר להם על חבריו וחברותיו. דובי היה רגיש ליחסי-אנוש ונתברך בכישרון נדיר להקשיב לזולתו ולהתעניין בבני-אדם בכנות ובחמימות. הוא היה חבר טוב מאין כמוהו, יפה-תואר ואהוב על הנערות. בכל שעה של פנאי עבד בחקלאות במושב וזמן-מה עסק בהוראת ביולוגיה בבית-הספר התיכון בקרית-מלאכי. דב גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1968 והוצב לחיל-השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשלים קורס מקצועות שריון, נשלח ליחידת-שריון ברמת-הגולן, שם הוטל עליו תפקיד נהג-טנק והוענקה לו דרגת רב-טוראי. מפקדיו ציינו את התנהגותו כטובה מאוד והוענק לו "אות השירות המבצעי". חברו-לנשק כתב עליו: "הוא היה בחור נוח, שידע להצניע בערך עצמו, ידע להסתדר עם כל אחד ולא היה מסוגל לפגוע במישהו. במרוצת-הזמן הפך לאחד ממנהיגי-הפלוגה ומייצגיה והכל ידעו כי יש לו מילה. הוא נתברך בחן שקשה להגדירו, הוא האציל עלי מאופיו הנהדר, ממש חינך אותי ונגררתי אחריו והשתדלתי לעשות כמותו". לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר בצה"ל החל ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, במטרה לעבור ללימודי-רפואה. בינתיים עסק בעבודות שונות כדי לממן את לימודיו. במלחמת יום-הכיפורים השתתף דובי בקרבות הבלימה נגד הסורים ברמת הגולן. בקרב שריון שהתחולל ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) באזור צומת "מחנה ישיבה" נפגע הטנק שלו והוא נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין באביגדור. השאיר אחריו הורים ואחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "הוא היה חייל טוב, מסור ומהימן, ביצע את תפקידו בצורה הטובה ביותר ולשביעות-רצון מפקדיו". הוריו הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה דברי חברים ומכרים על דמותו. תלמידותיו כתבו: "דמותו של דובי הייתה אפופה יופי פנימי וחיצוני. שעוריו היו המקסימים ביותר, אופיו הטוב והמסור סחף אותנו לרגשות עמוקים כלפיו. פשוט אהבנו אותו משום שרצה לעזור לנו. הוא היה בעל לב רחום". חבריו באוניברסיטה כתבו: "קשה היה שלא להרגיש חופשי ומשוחרר במחיצתו, שלא להיפתח ולתת, אולי משום שהוא נותן כל-כך הרבה. דלת חדרו לעולם אינה נעולה. הייתה הרגשה שכל מילה ומשפט, סודות קטנים ורגשות אישיים – מוצאים אצלו אוזן קשבת ונאמנה. דובי היה שאפתן, יודע מה הוא דורש מעצמו ולמה הוא מסוגל, ידע להפוך לימודים אינטנסיביים לחוויה נעימה. על אף הלחץ היה שליו ונינוח, יורד לעומקם של כל נוסחה ורעיון, מסודר במחשבותיו ובדבריו, מצליח להתגבר על כל מכשול, בשל ראייתו הפשטנית את הדברים. את שלוותו הפנימית האציל על כל הסביבה". במכתב לאחת מחברותיו כתב דב: "לא, אני לא כועס, הרי אני לא יודע לכעוס".