יעקובוביץ, ציפורה (פייגה)
ציפורה, בת רגינה וחיים-ישראל, נולדה ביום ד' באב תרפ"ז (2.8.1927) בצ'כוסלובקיה, בכפר דורוברטובו בקרפטורוס. גדלה בבית הורים דתיים אדוקים שעסקו בחקלאות ובמסחר, ולה חמישה אחים ואחיות. למדה בבית ספר עממי, ובשנת 1938 הצטרפה לתנועת הנוער הדתי "בני עקיבא". בין שתי מלחמות העולם היה אזור קרפטורוס שייך לצ'כוסלובקיה. במרס 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, קיבלה הונגריה את השליטה עליו, וגורל היהודים היה כגורל אחיהם ברחבי הונגריה: הגברים גויסו לפלוגות "שירות העבודה" של הצבא ההונגרי, ורבים אחרים היו, בחודשים הבאים, בין הראשונים שגורשו לאושוויץ. עד לכיבוש הונגריה בידי גרמניה במרס 1944 הצליחו חלק מיהודי קרפטורוס לשמור על אורח חיים רגיל, ואף סייעו ליהודים שנמלטו מפולין ומסלובקיה. אחרי הכיבוש גורשו רובם למחנות ההשמדה. עד תום המלחמה הושמדו כ-80 אחוזים מ-75,000 היהודים שחיו בקרפטורוס. ביום 17 באפריל 1944 נשלחה ציפורה לאושוויץ. היא הצליחה לשרוד את זוועות המקום, ומשם הועברה למחנה טרזינשטט בצ'כוסלובקיה. הועסקה במאפייה, ובעבודתה זו השתדלה לספק לחם ליהודים הרעבים. הגטו בטרזינשטט הוקם על ידי הגרמנים במטרה לרכז בו את יהודי בוהמיה ומורביה וכן יהודים מגרמניה וממערב אירופה. טרזין נועד להיות "יישוב יהודי לדוגמה", ועל ידי כך ביקשו הגרמנים להסוות את השמדת יהודי אירופה. בסוף אפריל 1945 הזרימו השלטונות הגרמניים לטרזינשטט אלפי אסירים שפונו ממחנות הריכוז ערב שחרורם בידי צבאות בעלות הברית. כניסתם גרמה מגפות, בהן מתו רבים. ציפורה השתחררה ממחנה טרזינשטט ב-8 במאי 1945. כשחזרה לכפר הולדתה מצאה את הבית ריק ושומם. היא עברה לבודפשט בירת הונגריה, הצטרפה לקבוצת "דרורה" של תנועת "גורדוניה" אך שמרה אמונים לחינוכה הדתי, וקיימה את המצוות בכל דרך נדודיה. מבודפשט באה לגראץ שבאוסטריה. הייתה מן הראשונים שגנבו את הגבול לאיטליה, ובאוקטובר 1945 עלתה לארץ ישראל בספינת ההעפלה "אנצו סירני". בארץ נפרדה ציפורה מעל קבוצתה, ובינואר 1946 הצטרפה לכפר עציון שבהר חברון, ראשון יישובי גוש עציון. שקטה ומסורה לעבודה הייתה, נקלטה בחברה והשתדלה להתערות גם בשפה העברית ובתרבותה. על פי החלטת החלוקה של האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947 לא נכלל גוש עציון בתחומי המדינה היהודית. מיד לאחר מכן פתחו ערביי הסביבה בהתקפות על הגוש ועל הדרכים אליו מירושלים. כל אנשי הגוש, וציפורה ביניהם, שירתו ב"הגנה" במסגרת חטיבת "עציוני" – חטיבה מספר 6, היא חטיבת "ירושלים". ה"הגנה" תגברה את הגוש בלוחמים נוספים מחטיבת "הראל" של הפלמ"ח ומאנשי החי"ש (חיל השדה) מירושלים ומתל אביב. במרבית ששת חודשי המערכה היה גוש עציון נתון במצור, מנותק מירושלים ומשאר היישובים היהודיים, והיה לאי בודד של התיישבות עברית בהר חברון. הקשר עם הגוש נשמר תודות לכמה כלי רכב שפרצו את הדרך אליו מירושלים, בעיקר בחודשי המצור הראשונים ובסיוע אבטחה בריטית, וכן תודות לכמה מטוסים קלים שעשו שימוש במנחת מאולתר שהוקם במקום. לעתים הוצנחו לגוש מעט אספקה ונשק שנשלחו על ידי מפקדת ה"הגנה". בשל חשיבות גוש עציון במערכה במרחב ירושלים פתח הצבא הירדני הסדיר ("הלגיון הערבי") במתקפה עזה עליו עוד קודם לסיום המנדט וצאת הבריטים מהארץ. ב-12 במאי 1948 פתחו חיילי הלגיון בהתקפה רבת עוצמה על משלטי הגוש. חמושים במשוריינים ובארטילריה, ומלווים בכוח מקומי רב מכפרי הסביבה, כבשו כמה משלטים בסביבות כפר עציון. למחרת, ד' באייר תש"ח (13.5.1948), פרץ כוח הלגיון את ביצורי הכפר. נשות הכפר, ובהן ציפורה, מצאו מחסה במקלט, מתחת לבניין המנזר הגרמני – מושב המפקדה – שם שימשו כחובשות. האויב לא יכול היה לחדור לתוך המקלט ועל כן פוצץ את הבניין על יושביו, אשר נקברו תחת ההריסות. ציפורה הייתה בין למעלה ממאה מגיני הכפר שנפלו באותו יום. רבים מהם נרצחו לאחר שנכנעו. למחרת, ביום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), יום הכרזת המדינה, נכנעו מגיני יתר שלושת יישובי גוש עציון: רבדים, משואות יצחק ועין צורים. ביום זה חדל הגוש מלהתקיים, ושרידי מגיניו הלכו לשבי הירדני. ציפורה הייתה בת עשרים ואחת בנפלה. גופות הנופלים נותרו במקום נפילתם במשך כשנה ויותר. שרידיהם נאספו בשנת 1949 במבצע מיוחד של הרבנות הצבאית, והובאו למנוחת עולמים בקבר אחים בהר הרצל בירושלים, בטקס ממלכתי שהתקיים ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949). החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
