בנם של סימונה וסטניסלב. נולד בקריית אתא ביום ט' בסיוון תשנ"ו (27.5.1996). אח של חלי, אליזבט ויונתן. בני נולד בבית החולים "רמב"ם" בחיפה, ומאז לידתו גדל בקריית אתא. השם בנימין ניתן לו על שם בינה, סבתהּ של אימו. שמו השני, צבי, ניתן לו על שם דודהּ של אימו. הוריו קראו לו בני, בניצ'קה. חבריו כינוהו בנצ'יק, ואילו הוא אהב לקרוא לעצמו בנוסיק. בגיל שנתיים הוריו התגרשו. סבתו מוסיה עזרה בגידולו. בבית, במקום הבטוח, הרשה לעצמו לנהוג בשובבות ובמסגרות החינוך שלמד בהן שמר על כללי המשמעת. מעולם לא העירו לו מחנכיו, לא בגן הילדים ולא בבית הספר. בילדותו היה ביישן וצנוע ורק כשגדל והתבגר נפתח לסביבה והשתחרר. מגיל צעיר טיפח מעגל חברים רחב, מבית הספר ומחוצה לו. הוא אהב לצחוק ולהצחיק והיה מלא שימחת חיים בקרב חבריו. גם בקרב בני משפחתו ידע להפיג מתח וליצור סביבו אווירה נעימה ונינוחה. ליבו הרחב והנתינה העצומה אפיינו אותו לאורך כל חייו, בכל מקום. טוב לב, דאגן, קשוב ורגיש מאוד לבעיות של בני אדם אחרים. בצעירותו חלק את מזונו עם מי שהגיע ללימודים בלי אוכל; ובבגרותו תמך כלכלית בחברים מעוטי יכולת, והציע עזרה גם בדרכים אחרות. סימונה אימו כתבה: "בני, בניצ'קה. ילד מתוק, עדין וזריז, עם עיניים כחולות מלאות אור, סקרנות ואהבה, אהבה לחיים. חבר נאמן, ג'נטלמן, תמיד מוכן לבוא ולעזור, לשמוע ולהקשיב לאחרים. כך אני זוכרת אותך, יקירי." בני אהב מאוד לעזור גם בבית. היה יוצא עם סבתו לקניות ומסייע בכל דבר שנזקקה לעזרתו. בני כיבד את המבוגרים. בכל פעם שראה את שכנתו הקשישה יוצאת להשליך את האשפה – הציע לסייע ועשה זאת בעבורה. בני אהב לפנק את בני משפחתו, בעיקר את חלי, אחותו הצעירה; עשר שנים הפרידו ביניהם ובני הרבה לבלות איתה, לקח אותה לצפות בסרטים וקנה לה צעצועים. חלי שמרגישה כיום מאוד את החוסר ומספרת לכולם על האח שהיא איבדה, מודה מאוד לחברים של בני על שהקיפו אותה בחמימות ובחיבה. בני למד והתחנך בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "גיבורי עציון" בקריית אתא, המשיך לחטיבת הביניים בבית הספר הדתי "שובו" בעכו, ובכיתה ט' עבר לבית הספר ה"טכני של חיל האוויר" בחיפה. בתיכון למד ב"כפר הנוער הדתי" בכפר חסידים. בכל מוסד חינוך רכש חברים חדשים ובילה איתם בשמחה. הוא מִגנט את כולם, ותמיד עמד במרכז החבורה. חברים רבים הכיר גם דרך האינטרנט: חברים למשחקי מחשב, וכאלה שהכיר באמצעות הרשת החברתית. בן חמש החל לרקוד ריקודים סלוניים עם חברת ילדות והתמיד בלימודי הריקוד עד גיל עשר. בן אחת-עשרה נרשם בני לחוג שחייה. בני אהב מאוד לטייל בארץ ובעולם מגיל צעיר. הוא ביקר בטורקיה, הולנד, צרפת, בלגיה ובסנט פטרבורג שברוסיה. בני ידע להנות מהחוויות ומהמראות החדשים שנגלו בפניו. בני היה במסע בפולין מטעם בית הספר, מסע זה השאיר בו חותם למשך תקופה ארוכה. בצער ובכאב סיפרה המחנכת של בני מכיתה א': "תמונה מדהימה נחרתה בזיכרוני: אתה לבוש במכנסיים שחורים, חולצה לבנה ופפיון שחור על צווארך, מסובב בעדינות על רקע המוזיקה של ורדי, מלאך קטן בשמלה לבנה, עם שיער בלונד מתולתל ועיניים כחולות כמו שלך. שני זוגות עיניים אלה מקרינות אור ואהבה לכל העולם, שלווה ושלום. הריקוד שלכם לוקח את הצופים לעולם אגדי, עולם קסום בלי פושעים ואויבים, בלי מלחמות ופיגועים, עולם שמח… עולם בלי הורים מתאבלים ומורים בוכים על אובדן תלמידם. בני, בניצ'קה…" בן חמש-עשרה החל לעבוד בחגים ובחופשות מבית הספר כמאבטח בלונה פארק בתל אביב. פעם אחת, כאשר פעל המקום ביום סגור למשפחות שכולות – נחשף לסיפורים על יקיריהן שנפלו. בני הוא שהתעניין ויזם את השיחות עם המשפחות. באותו היום גמלה החלטה בליבו – בבוא היום יבקש לשרת במשמר הגבול (מג"ב). ב-30 ביולי 2014 התגייס לצה"ל והגשים את שאיפתו לשרת כלוחם במשמר הגבול. פעם בשבועיים יצא מן הבסיס לסוף שבוע בבית, והקפיד – עוד לפני שפגש את משפחתו – לבקר בתיכון שלמד בו. הוא נטל על עצמו את המשימה להעלות את המודעות ואת המוטיבציה של התלמידים לשרת במג"ב. שנה ושלושה חודשים שירת בני במג"ב ובעת שירותו הספיק לסיים קורס סמב"צים (סמלי מבצעים). בזמן השרות שובץ בני לח”מל (חדר מלחמה). בני שרת שם במשך כמה חודשים ובמהלך אותה תקופה ביקש לצאת לשטח כי היה סבור שזה המקום הטבעי שלו להיות לוחם בשטח. בני תכנן ללמוד פסיכולוגיה לאחר שחרורו מן הצבא ולעבוד במשטרה כפסיכולוג. חלומותיו הנעלים נקטעו באכזריות. ביום רביעי ה־4 בנובמבר 2015, פעל צוות לוחמי מג"ב, ובני ביניהם, בכביש 60 ליד צומת חלחול הסמוך לחברון. לפתע הגיח לעברם רכב; הנהג הסיט את רכבו ופגע בעוצמה רבה בבני, והוא נפצע אנושות. הלוחמים שעמדו בסמוך פתחו בירי מדויק לעבר המחבל וחיסלו אותו. אנשי מגן דוד אדום וכוח רפואה צבאי הוזעקו למקום, העניקו לבני טיפול רפואי ראשוני מציל חיים, ופינו אותו לבית החולים "הדסה עין כרם" בירושלים. במחלקת טיפול נמרץ עשו הרופאים מאמצים להציל את חייו, אולם כעבור ארבעה ימים נפטר בני מפצעיו. סמל שני בנימין צבי יעקבוביץ' נפל בעת מילוי תפקידו, בפיגוע חבלני מצפון לחברון, ביום כ"ו בחשוון תשע"ו (8.11.2015). בן תשע-עשרה היה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית אתא. הותיר הורים, אח ושתי אחיות. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל שני. איבריו של בני נתרמו להצלת חיים. כשם שעזר לכולם בחייו, כך עשה גם במותו. אמנם לא הספיק לחתום על כרטיס "אדי", אך זו הייתה משאלתו שהביע באוזני אימו. כאלפיים בני אדם ליוו את בני בדרכו האחרונה, חברים רבים כל כך צבר בחייו הקצרים. "עד יומו האחרון בני שלי שמר על הגבול, הגבול בין מחבלים לאזרחים תמימים, גבול בין חיים לתופת", ספד סטס, אביו והוסיף: ״הוא היה גאה להיות חבר שלכם, במג״ב, להיות חלק ממשפחה אוהבת, מחבקת ותומכת, שמהיום שבו בני הלך לעולמו הפכנו לחלק ממנה. אני יודע שהלוחמים ממשיכים להגן על האזרחים והמדינה שלנו, כפי שבני עשה עד יומו האחרון.״ מפקד משמר הגבול, ניצב עמוס יעקב, סיפר כי בנימין היה לוחם מסור וערכי." הוא יחסר לחבריו ליחידה", אמר והדגיש: הזירה הביטחונית מזמנת לנו משימות הדורשות אומץ לב, נחישות ומסירות אין קץ. אנו מוכיחים יום יום שאנו נכונים לעמוד איתנים בפרץ ולהוות חומת מגן לעם ולמדינה במלוא מובן המילה. היום, הייעוד המחייב הזה גבה מאיתנו מחיר יקר, יקר מאוד. בשמי ובשם משמר הגבול, משטרת ישראל ועם ישראל, אני מצדיע לך ומבטיח כי ברוח שבה נלחמת על חייך עד הדקה האחרונה, נמשיך אנו לעמוד זקופים ואיתנים מול כל האיומים העומדים לפתחנו." מפקד הפלוגה רב-פקד יאסר אסדי, ספד לו: "בנימין היקר, באנו לחלוק לך כבוד אחרון, אנו נפרדים היום מגיבור. ייצגת בחייך ובמותך את אהבת ארץ ישראל, אהבת חבריך לנשק, לוחם למען המולדת. נוח בשלום על משכבך". נשיא המדינה ראובן ריבלין הגיע לנחם את הוריו של בנימין ואת סבתו, וחיזק את ידיהם בהחלטתם לתרום את איבריו לאחר מותו: "במעשה הזה הוא הציל הרבה נפשות. … הבן שלכם הוא גיבור שהקריב את חייו במאבק המתמשך שלנו על ארצנו." אביו של בנימין סיפר לנשיא על ההתעקשות של בנו להתגייס דווקא למג"ב ואמר: "בני חלם להגיע למג"ב ולא הסכים לשמוע על שום דבר אחר. בני הוא גאוות הבית. מהרגע שהוא נפצע וגם לאחר שנפטר, החברים שלו מקיפים אותנו, תומכים בנו מאוד וזה מחזק אותנו." סטס סיפר על ההתמודדות הקשה של האחים הצעירים, בת תשע ובן שלוש, עם מות אחיהם: "כשהחברים שלו ממג"ב הגיעו אתמול לבקר אחיו חיכה שבני ייכנס, ואמר שהוא שמח לראות את כל החברים שלו אבל את בני הוא הכי אוהב. אין דרך להסביר לילד בן שלוש שאחיו לא יגיע יותר." השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, ספד: "בני, נלחמת כדי להתגייס דווקא למג"ב, כיוון שרצית להציל חיים ולתת את כולך בקו הקדמי ביותר. כל חייך היו רצף אחד ארוך של מסירות ונתינה למשפחתך, לחבריך, למדינה. כמה סמלי שמידה נעלה זו שאפיינה את חייך הכה קצרים, מוסיפה לאפיין אותך גם אחרי מותך. החלטת הוריך לתרום את איבריך, החלטה שכל כולה גבורה, ערכיות ואצילות נפש, מסבירה לנו איך גדלת להיות האדם הטוב שהיית. נופלים ההולכים ראשונה, בני, והם תמיד לצערנו, הטובים ביותר. יהי זכרך ברוך." נטלי קרז'נר, תלמידת כיתה י”ב מכפר חסידים, כתבה במלאות חודש למותו: "הכאב שאנו מרגישים נמדד על פי כמות הכבוד והאהבה שנתנו וחשנו כלפי האדם. בהתחלה, כשכולנו שמענו שאתה היית לוחם המג"ב שנפצע אנוש בפיגוע דריסה בחברון, היינו בהלם מוחלט. לא יכולנו ולא רצינו לעכל את המילים הנוראיות האלו, רצינו להתעורר מהסיוט הזה, לפקוח את עינינו ולראות אותך חי. … ארבעה ימים לאחר שנפצעת, הלכת לעולמך. באותו הרגע הלב שלנו ולב מאות אנשים נוספים, נשבר לרסיסים כל כך קטנים שאין דרך לחבר אותם שוב. … בני היקר… אתה לוחם, אתה גיבור, אתה לא רק הגיבור שלנו, אתה הגיבור של כל עם ישראל. הלוואי והייתה אפשרות להגיד לך כמה שאנחנו, משפחתך ומשפחת משמר הגבול גאים בך וכמה שנמשיך להיות גאים בך. … היית בן אדם מעורר השראה ומודל לחיקוי. שמחת החיים שלך, החריצות שלך, כוח המנהיגות שלך, היו כל כך מעוררים השראה שכולנו רצינו להיות כמוך. אתה זה שהצלחת להרים ילדים על הרגליים ולגרום להם להיות כל כך עוצמתיים וכל כך מלאים בביטחון. אתה המלאך השומר שלנו. היינו כל כך רוצים לראות אותך כאן ולהגיד לך עד כמה אנחנו מעריכים ואוהבים אותך, עד כמה אתה בן אדם נפלא ומדהים … חבר, ידיד, תלמיד… אוהבים ומתגעגעים אליך כל כך, זה כואב ברמה שמילים לא יצליחו להסביר… אף פעם לא נשכח אותך, בנימין היקר, ואף פעם לא נסלח על המעשה הנורא שנעשה לך. בגעגוע ובאהבה, משפחת כפר חסידים." במכתב שנמצא על הקבר בעילום שם נכתב: "אני לא שוכחת אותך, אני גם מדברת איתך לפעמים, זה מקל עליי. … כנראה אלוהים רוצה את המלאכים הגיבורים שלו קרובים אליו. … אני מצטערת בנצ'יק. דניס הבטיח לי שישמור עליך במהלך השירות, אבל הוא לא הצליח. … החיים שלנו, מתברר, לא בידיים שלנו … לא שכחנו אותך. … אתה תמיד תהיה הילד ה'משוגע', זה שאמרתי לו … שיש לו 'שריטה' קשה במוח. אתה גיבור שהיה ילד במדים. גיבור אבל רק ילד. אנחנו נתבגר ואתה תישאר לתמיד גיבור בן תשע-עשרה." בסיום טקס גילוי המצבה במלאות שלושים למותו, הוענקו להוריו הסמלים והדרגות שבני ענד. חבריו לפלוגה השתתפו במרוץ לזכרו, מבית העלמין לבית הספר "כפר הנוער הדתי" בכפר חסידים. את הקילומטר הראשון רצו הלוחמים לצד הוריו, אחיו, מוריו וחבריו הקרובים של בנימין. במרוץ השתתפו גם תלמידים מכיתות י"ב וגם חניכים מן הפלוגה שהוא שירת בה. "כפר הנוער הדתי" ערך ערב לזכרו של בני. בית הספר היסודי "גיבורי עציון" בקריית אתא, הקים פינות הנצחה לזכרו בכותלי בית הספר. חניכי קורס שיטור בבית הספר לשוטרים של משמר הגבול, יזמו יום של השתלמות ולמידה שנבנה לאור הערכים שהיו נר לרגליו של בני. "יום הערכים לזכרו של בני" התקיים ביולי 2016 בהשתתפות בני משפחתו, המחנכת מכיתה א', המחנך מכיתה י"ב וחבריו לפלוגה. חבריו של בני שומרים על קשר רציף עם אימו, משוחחים עימה בטלפון ואף באים לבית ההורים לעזור ולתמוך. ביום ההולדת האחרון שלו חגג בני עם חברים על חוף הכינרת. כעבור שנה נסעו חבריו שוב לכינרת, כדי לציין את יום הולדתו, בלעדיו. הרבה מחבריו הקרובים קעקעו על גופם קעקוע ובו שמו ותאריך פטירתו. חברתו של בני פתחה דף פייסבוק להנצחתו, "לזכרו של בנימין צבי יעקובוביץ".
