,אֵ-ל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה
,עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמות חַיָּלֵי צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל
,אֵ-ל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה
,עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמות חַיָּלֵי צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל
בן יפה ואברהם. נולד ביום ד' בתשרי תשמ"ג (21.9.1982) בבית-החולים "וולפסון" בחולון, אח צעיר לרון ורינת. רועי גדל והתחנך בבת ים עד שמלאו לו עשר שנים, ואז עברה המשפחה לכוכב יאיר. בכוכב יאיר למד עד סוף חטיבת-הביניים ולאחר-מכן למד ב"בית של תמר" בשפיים. ילד מיוחד, שובב, שופע חיים ומאוד חברותי. שם החיבה שלו בכוכב יאיר היה "יאק". כששיחק בנבחרת ההוקי קרח (על רולר-בליידס), ליוו אותו הבנות בקריאות עידוד: "יאק תראה להם". כשהיה בן שבע-עשרה עברה המשפחה לראשון לציון לשלושה חודשים ולאחר-מכן לבית הסבתא ביפו, שם נרתם רועי למאמץ הכלכלי של משפחתו ועבד כמתדלק בתחנת דלק. המוזיקה היתה מרכז חייו של רועי. הוא ניחן בכישרון מוזיקלי ובכישרון כתיבה נדיר, וכבר בגיל ארבע-עשרה היה לסולן להקה שהקים ואף כתב והלחין את השירים. הלהקה הופיעה רק עם החומר המקורי שכתב והלחין עבורה. רועי גילה שליטה מלאה בגיטרה, הפליא לנגן בה ונגינתו היתה מקורית. הוא אהב מוזיקאים שונים: ג'ון לנון, קורט קוביין, נירוונה ואביב גפן. בתקופה האחרונה בחייו אהב להאזין לרוק כבד. בתקופה זו היה רועי פציפיסט ובחר להיות צמחוני מטעמי מוסר. רועי נהג לומר: "אני לא רוצה לשרת בצבא. אני לא שונא ערבים, לא רוצה להרוג ערבים, ואם יש ערביה יפה בטירה, אני מתחתן איתה." ועוד אמר: "יש מקום לכולם, לא צריך גבולות." בשירים שכתב, הלחין ושר בגיל שש-עשרה, מבטא רועי היטב את ערכיו ודעותיו. בשיר "המדינה" הוא כותב: "בואי נטוס לירח / שם נמצא את השקט והשלווה / בואי נטפס על הר גבוה / שם נחיה כמו מלך ומלכה. // הארץ הזאת מלאה מלחמות / הארץ הזאת מלאה אסונות / הארץ הזאת מלאה פיגועים / הארץ הזאת היא מלחמה. // רק בגלל דגלים / רק בגלל שטחים / רק בגלל גבולות / אי אפשר לחיות. // אז קחי אותי מכאן / כי אני רוצה לחיות / המציאות כואבת / בעולם של דמעות." בשיר "נשמה במשפט" רועי כותב: "חדר לבן על ענן / אני האמצע, ספר נפתח. / שתי עדויות, שתי נשימות / אחת ארוכה יותר. // איש לבן בחלוק שחור / מצביע על הדלת, דלת שחורה / איכר אדום עומד ושומר / ומפנה את תורי לבא בתור". בשלב שבו חבריו גויסו לצה"ל, טס רועי לברזיל לאחיו רון (ששירת ביחידה מיוחדת) לתקופה של חודשיים. כששב מברזיל החליט להתגייס. בשלב זה הבין רועי מהם "החיים האמיתיים" כהגדרתו, והפנה את רגשותיו המוסריים כלפי עמו. הוא נתקל בסירוב של צה"ל לגייסו. לאחר מאמצים רבים, ב-19.12.2001, גויס רועי לצה"ל. הוא עבר טירונות כלל-צה"לית במחנה 80 והוצב בתפקיד עורפי כמאבטח בבסיס הקריה. עם הגיעו לקריה הודיע למפקדיו שבכוונתו להיות לוחם ביחידה קרבית. תחילה לא התייחסו לדבריו ברצינות, אולם קשה היה שלא להתייחס לרועי. כשנוכחו לדעת שהוא רציני, בדקו אותו, שלחו אותו לקב"ן, וזאת לאחר שהביא אישור מפסיכולוג פרטי שבדק אותו ומצא שהוא כשיר להיות לוחם (את הבדיקה מימן בכוחות עצמו ממשכורתו הצבאית). בתום הבדיקות העלו את הפרופיל הרפואי של רועי ל-72, והציעו לו שתי אופציות שירות, בשריון ובתותחנים. רועי, שרצה בכל מאודו להיות לוחם חי"ר, דחה הצעות אלה. ואז החל שוב תהליך של בחינות. הוא עבר מבחני מוטיבציה, רותק בהסכמתו לתקופות של 28 ימים בקריה ונשלח לאבטח בשטחים. לאחר כשלושה חודשים הועלה הפרופיל הרפואי שלו ל-82, וניתנה לו בחירה בין גדודי החי"ר. רועי בחר לשרת ב"דוכיפת". כשהגיע ליחידה היה מאושר עד השמים, חלומו התגשם. הוא אהב את כולם, הנהיג, עודד, עזר והתנדב ככל יכולתו. כששב הביתה סיפר לבני המשפחה כמה טוב לו ב"דוכיפת" וכמה הוא אוהב את חבריו. רועי נהג לומר: "אנחנו משפחה לוחמת," "אבא, אתה לא יודע כמה אני חסר לצבא," "החברים שלי בצבא כל כך אוהבים אותי, אנחנו כמו משפחה." בסוף מסע הכומתה, לאחר טקס ענידת הכומתות, ניגש הסמל "אשלי" לרועי וענד לו את כומתתו האישית בנוכחות כל חבריו לפלוגה, לאות הערכה וכבוד כחייל שהצטיין בעיניו לאורך כל המסלול ובמסע עצמו. לאחר אימון מתקדם ברמת הגולן, המשיכה הפלוגה את המסלול באבטחת צירים בעפרה, במיוחד ציר 60. ניידת השידור של גלי צה"ל ביקרה בעפרה בערב ראש השנה תשס"ד וראיינה את החיילים שנשארו בחג בבסיס. השדרנית ביקשה מחיילי הפלוגה לחלק פרסי "אוסקר" לחבריהם לפי קטגוריות, והחיילים בחרו להעניק לרועי את ה"אוסקר" בקטגוריית בעל הלב הטוב ביותר, וכך אמרו לקול תשואות חבריו: "החייל שהכי עזר השנה זה רועי יעקב. אחד היחידים עם לב זהב, 'שפיץ', מתנדב לכל דבר, עוזר לכולם, אוהב את כולם, נותן הכל מכל הלב ואחד החברים הטובים של כולם." בהמשך נשמע רועי מספר לשדרנית: "אני מבסוט מאוד להיות בחיל קרבי. זה אחלה. בהתחלה הייתי ג'ובניק, ואני יודע איך זה להיות בשני הצדדים. יש לי סיפוק עצמי גבוה, נורא מעניין פה, באמת מעניין וזה אחלה כאן." ההקלטה של התוכנית 'גל ירוק', ששודרה בגלי צה"ל לרגל ראש השנה, הנציחה את קולו של רועי שבועות ספורים לפני נפילתו והפכה למזכרת האחרונה. ביום כ"ד בתשרי תשס"ד (19.10.2003) במארב מחבלים מתוכנן היטב סמוך לעפרה נפל סמל רועי יעקב סולומון והוא בן עשרים-ואחת. עימו נפלו שני חבריו סמ"ר ארז עידן וסמל אלעד פולק. רועי הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו הורים, אח ואחות. לזיכרו של רועי הוקם אתר אינטרנט בכתובת: www.royyaakovsolomon.co.il. באתר סיפור חייו ותמונותיו של רועי, הקלטות של שירים שכתב, הלחין ושר, הקלטת התוכנית ששודרה בגלי צה"ל ודברים לזיכרו. לפני מותו כתב לרועי חברו, אורי שקרוב: "אחי, היום יום שישי ואני מרגיש כבר לא שייך למחלקה, והדבר שהכי מפריע לי זה שאני הולך לאבד את החבר הטוב ביותר שלי, שיותר נכון להגיד אח שלי. אז רועי, 'אחי', אני רוצה להגיד לך שאני אוהב אותך וגאה שהכרתי בנאדם, חבר, אח כמוך. אתה מיוחד, אתה לא יודע כמה אתה שונה מכולם (לטובה כמובן). אני לא אשכח אף פעם את המסעות שעזרת לי ואני לך, את המבחנים שהיינו עושים קומבינה להעתיק, את המד"סים שלא היינו מוותרים אחד לשני, את המכות שהיינו מרביצים בשביל הצחוקים, את הכניסה לבית 'בג'לזון' שהיתה מפחידה אבל שווה, את היציאות ואת הצחוקים. אני לא אשכח אותך לעולם, את כל מה שעשית בשבילי. קשה לי לעזוב וכשאמרתי לך שאני לא רוצה לצאת למ"כים, רוב הסיבות זה בגלל שקשה לי לאבד אח כמוך. אתה שינית אותי, אתה גרמת לי להסתכל על דברים אחרת, אין יום שאני לא אחשוב עליך, אני מקווה שלא תשכח אותי. זאת פעם ראשונה שאני מרגיש שאני מאבד משהו חשוב לי, וקשה מאוד לאבד משהו חשוב, אבל אחי אני רוצה שתמשיך הלאה ותצא לפעולות כי אני מכיר אותך ואני יודע שזה מה שאתה רוצה, אבל אתה חייב להבטיח לי שאתה תשמור על עצמך. אני רוצה לשמוע ממך רק דברים טובים, ושאם פתאום נהיה קשה אז אל תוותר, אתה תצליח אחי, אני סומך עליך, אתה תשתחרר ותוכל להגיד: 'אני הייתי חייל קרבי ב"דוכיפת"', זה הדבר. אז אחי אני אוהב אותך ומתגעגע, ואם תהיה פעם עצוב או שבוז, תמיד תדע שיש מישהו שתמיד חושב עליך ומתגעגע ויודע מי אתה ולמה אתה מסוגל. כשאני אגיע להיות מפקד אני אחפש את החייל שהכי יזכיר לי אותך, ואותו אני אהפוך ללוחם כמוך. אני תמיד אהיה איתך בקשר ותוכל להגיד שיש לך חבר מפקד ב'דוכיפת', ואני אוכל להגיד שיש לי חבר לוחם ב'דוכיפת'. רועי, אם תהיה לך בעיה בצבא או בבית או בבנק, לא אכפת לי איפה – אני הראשון שרוצה לדעת מזה. אני רוצה לשמוע שהכרת מישהי ואתה רוצה לצאת איתי ועם בנות זוגנו. אני כותב לך את המכתב ואני מתחיל להתגעגע אח שלי! אני לא אשכח אותך בחיים! שלך תמיד אח שלך חבר שלך, שקרוב." חברתו יעל כותבת: "רועי, אז איך בעצם נפגשנו? אני זוכרת את היום הזה ממש טוב. איך אלון, אחי, ועוד כמה חבר'ה החליטו לשחק ברובי מים ברחוב שלנו – רציתי גם אני לבוא אבל כל מה שקיבלתי היה מבט מזלזל מהבנים, פרט לאחד, שנראה לי שונה מכל השאר. בעל מבט של אמן ועיניים שדיברו ישירות אלי וגרמו לי להסמיק בחוסר טקט נוראי! לבשת חולצת טי-שרט ועליה עוד חולצה משובצת ארוכה ולשיער הארוך שלך היה צבע מעניין. הייתי מאוד גאה בעצמי שתפסתי את מבטך, וככה לאט דיברת אלי ונתת לי להרגיש מיוחדת – לא עוד האחות הקטנה של אלון כהן!! במשך הערב הרגשתי קצת לא נעים שככה לקחתי את אחד החיילים של משחק רובי המים, אבל איכשהו גרמת לי להרגיש שאני שווה את זה. בסוף הערב ביקשת ממני ללוות אותך הביתה, הלכנו רחוב אחד (אז גיליתי שאנחנו בעצם שכנים!) ולפני שנכנסתי הביתה ביקשת את מספר הטלפון שלי. הרגשתי בעננים. אני זוכרת איך רצתי אחר-כך הביתה בקפיצות ודילוגים של ילדה קטנה ומאושרת, וכבר חיכיתי בקוצר רוח שתעלה שוב השמש ואתה תתקשר. ואכן התקשרת. היינו נפגשים בשדה שחיבר בין הבתים שלנו (מאחורי הבתים), וככה הפגישות היו מקבלות אווירה של טבע, קסם ושלווה… המוזיקה משכה אותי אליך עוד יותר, ככל שביליתי איתך יותר ושמעתי את נגינתך על הפסנתר והגיטרה, הבנתי איזה אדם מוזיקלי, בעל רגש עצום אתה… אתה היית כל כך סגור על המוזיקה עד שממש גרמת לי לרצות להיכנס לעולם הזה. גילינו ששנינו לומדים אצל אותו מורה לגיטרה, יואל רודופסקי. יום אחד כשניגנת לי משהו בפסנתר שרתי לעצמי ואתה החלטת שאני יודעת לשיר טוב יותר משאני יודעת לנגן בגיטרה. לאחר כמה ימים יואל אמר לי בשיעור: "ציפור קטנה לחשה לי שאת יודעת לשיר." ידעתי שזה אתה. מאותו הרגע לא הפסקתי לשיר. משיעורי גיטרה שהפכו לפיתוח קול, למגמת מוזיקה בתיכון, להופעות בהרכבים, עד היום בלהקה הצבאית. כיום המוזיקה היא חיי. גילינו את זה ביחד ועל כך אני כל כך מודה לך… התקופה בחיי שהכרתי אותך היתה תקופה קסומה. היתה בינינו אהבת נעורים יפה וטהורה – המפגשים הסודיים בשדה, הנשיקות החטופות, המוזיקה. לעולם תהיה זכור לי כבחור שכבש אותי בנעורי. לעולם לא אשכח אותך, לעולם לא אשכח אותך, לעולם לא אשכח איך עזרת לי למצוא את התחום שלי ואיך האמנת בי עוד לפני שהאמנתי בעצמי, לעולם לא אשכח את הנגינה השמימית שלך, את העיניים החודרות והשיער הארוך הצבוע והמשקפיים הצהובות הגדולות. כך תישאר בזיכרוני – טהור ויפה". הוריו של רועי כותבים לו: "מילים ועוד מילים, זיכרונות ושירים / חיים יפים וצעירים שנשברים / רועי הלך עם עצמו כנגד כל הסיכויים / נתן מעצמו בכוחות על-טבעיים / לספר דברים טובים על רועי כשהוא בחיים / זה הכי אמיתי. // את הסיפור הזה מתחילים מהסוף ולא מן הסתם / כי בסיפור החיים קפאו והשיר נדם / רועי שאהב את החיים ורצה למצותם / נמצא מתחת לכנפי השכינה בצל בורא עולם / היה היתה משפחה מאושרת / הקימה בית וילדים לתפארת / באמצע החיים הגורל רצה אחרת. // רועי, חשבנו שיש לנו את כל הזמן שבעולם / חשבנו שהכל יישאר יפה ומושלם / חשבנו שתמשיך להצחיק ולעודד את כולם / והיום – אנחנו שואלים איך נהרגת לנו ככה סתם? / אנחנו ממשיכים לבד, אבל עם הרבה ממך / מרגישים אותך עוד ועוד – נזכרים בטוב ליבך / אנו תוהים ולא מוצאים את המלה / איך הפכת את הפשטות לגדולה / רדפת אחרי האמת והצניעות רדפה אחריך / איך עשית מאחורי הקלעים למען חבריך / סקרנות ונחישות ללכת עד הסוף זה אתה / זה היפה שבך, זה מה שנשאר ממך / זה נולד איתך וזה שייך אך ורק לך / בכל עוצמת הכאב יש נקודת אור קטנה, 'לזכור' / ולא ניתן להעריך עד כמה / השארת מאחוריך מעשים טובים / שהטביעו את חותמם. // קשה לדבר בלשון עבר / על רועי בן אהוב ויקר / קיבלת מאיתנו הכל – אתה נתת יותר / מי יבין לליבנו ולמי לספר / על כאב מתמשך שלא יודע מרגוע / על געגוע שמשאיר על הלחי דמעה / מותר גם לצחוק ולחייך, ולהיזכר איך / כשהתחפשת לגורילה בתחפושת ענקית / היית אתה עצמך, גורילה אמיתית / אתה מופיע כך שוב ושוב ב'אלבום התמונות' / וזה מצחיק עד דמעות / היית כזה ילד אמיתי, איכותי ויצירתי / ומסתבר שהיית גם הקצב החוזר בנשמתנו / נפש עדינה בגוף גדול / נשמה שאוהבת לתת את הכל / המצפון שלך עבד ללא ליאות / הפכת להיות צמחוני ולא מטעמי בריאות / רוחניות טהורה ריחפה מעליך / ואתה היחיד שידעת לאן מועדות פניך / רועי, לחשוב שהיית ילד שובב, עקשן אך מאושר / בשביל כולם ובמיוחד בשבילנו היית פשוט ילד יקר / בלי סיבה מיוחדת היית מקסים ונהדר / לחשוב שאת החיים כל כך אהבת / ובזמן קצר כל כך הרבה גמעת / כתבת שירים, הלחנת ויצרת / בלא להבין לאן, ואיך, הלכת. // ומאז הכל מסביב חסר שמחה ועניין / והלב כל כך מרוקן / אומרים שהזמן מרפא, השאלה את מי? או מי אומר? / הכאב הזה יחיה לנצח, לעולם הוא לא ייגמר. / רועי, שירת מלאכים תנגן את חייך / הפריחה עוד תמשיך לפרוח בלעדיך / השמש תשלח קרניה לכל עבר / הגשמים ימשיכו לפקוד את הקבר / אם בחרנו להיוולד – איש לא שאל / והגורל לא בדיוק מתייעץ איתנו, אם בכלל / כשמגיע הזמן הוא סוגר מעגל / ובאמצע, בין לבין, חודשים וימים / מתגלים דברים יפים ונעלמים / לא אלה המלים רועי, וזו לא המנגינה / שבחרת להלחין בה את חייך לראשונה / והיום נשארנו מאחוריך, לאסוף זיכרונות, להמשיך במקומך / ולשאוף להגשים לך את חלומך / לראות אותך ילד כל שעה וכל דקה / לאהוב אותך בכאב ובשתיקה / לזכור שהיית אתה עצמך, נאמן ומסור ללבך / להחמיץ אותך רועי זה הפסד גדול לנו ולכולם / היתה בך נשמה יתרה ובפירוש יקרה. // אבל לזכור אותך רועי זה לשיר ולא לבכות / למרות כל הדמעות. / אלוקים זיכה אותנו בילד פיוטי ובנשמה טהורה / לא הספקנו להנות ממנו והוא לקח בחזרה / בתהילים כתוב: 'ה' רועי לא יחסר' / אז כנראה שאתה באמת ממשיך להתקיים בעליונים / ונועם הליכותיך מתנגנים / להצחיק את חבריך שהגיעו לפניך / ולצערנו ממשיכים להגיע אחריך / ושמור אלוקים על רועי ועל חבריו / שיהיה להם נעים וחם / ואנחנו רק רוצים להאמין שטוב להם שם / ואם זה נכון שבגן-עדן מנגנים ושרים מלאכים וציפורים / אז רועי בטח הסתגל מהר, כי רועי ילד של אהבה ושירים."