יעקבי, יוחנן

בן אלישבע ושלמה, נולד ביום כ"ב באדר א' תרפ"ט (4.3.1929) בעיירה זול, במדינת טורינגן, גרמניה. בשנותיו הראשונות גדל בשלווה בבית אביו, עורך-הדין האמיד, ובשנת לימודיו הראשונה בבית-הספר היסודי עוד לא גבר נחשול האיבה הנאצית, אך הוריו ראו את הנולד ובראשית 1936 עלו עם ילדיהם ארצה. שנה התמחו בחקלאות בנהלל וכבר שם התעניין הילד מאוד בשיחות המבוגרים ובמעשיהם יותר מאשר במשחקי הילדים. אחר-כך התנחלה המשפחה במושב תל עדשים ושם למד יוחנן עד כיתה ט' בבית- הספר המקומי. הוא הירבה לסייר בסביבה הקרובה והרחוקה ברכיבה על אופניים, טיפל בסבלנות רבה בבעלי-החיים ובייחוד בביות חתולי-בר. יוחנן החל לעסוק בציור ללא הדרכה, עסק במוסיקה (ניגן בחליל), בעבודות חיטוב בעץ ובתיקוני כלים שונים בחצר המשק ומצא פנאי גם לקריאת ספרים טובים. אחרי שסיים את לימודיו בבית- הספר עבד במשק הוריו ואחר-כך החל ללמוד חקלאות בבית-הספר על שם כדורי. כאן הכירוהו מוריו כבעל אופי ומשמעת בעבודה, בלימודים ובחיי החברה. משפרצה מלחמת-העצמאות ביקש וקיבל את הסכמת הוריו להתגייס, אף כי לא חיבב את המלחמה, אך מתוך הגינות אנושית לא יכול להשאיר לאחרים את הלחימה וההקרבה בעד המולדת, ואף הסביר להוריו כי "לפעמים מוטב להקריב חלק למען הכלל". מבית-הספר חש עם מחלקתו לעזרת קיבוץ בית קשת שהותקף, ובחיפוי על הנסיגה הגיע בין האחרונים לשער המשק. יוחנן שירת באחד מגדודי הפלמ"ח, ולאחר שסיים קורס חובשים מחלקתיים שירת בתפקידו, כחובש פלוגתי, בחטיבת "יפתח" בגליל העליון ובקור-רוח ובאומץ הגיש עזרה ראשונה לחברים נפגעים אף בתוך מטר האש. כך נהג בעת כיבוש מלכיה ובהגנה עליה בפני התקפת-הנגד הכבדה שאילצה את הכוח לסגת. נושאי הנשק נסוגו לפי פקודה, אך הוא, מרותק לשירותו ולחובתו האנושית והחברתית, נשאר לטפל בפצועים ותוך כדי חבישת חבר פצוע קשה נפגע בכדור ומשוריין של האויב רמס את שניהם, ביום ו' באייר תש"ח (15.5.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות במעוז חיים.