בן צילה וישראל, נולד בשנת תרנ"ו (28.11.1896) בעיר קישינוב. האווירה בבית היתה בין-לאומית, כי אביו היה אחד מיצואני- התבואה הגדולים בעירו והבית המה תמיד אורחים וקברניטי- אוניות מכל הארצות. אבל יחד עם זה נתן האב את לבו לחינוכם העברי של ילדיו ולימוד האלף-בית העברי קדם לאלף-בית הרוסי. המורה לעברית נשאר ידיד נאמן למשפחה גם כשהתחילו לבוא בו מורים לרוסית, גרמנית וצרפתית. המורה העברי האחרון בבית היה הסופר אליעזר שטיינמן. בשנת 1914 סיים חיים את לימודיו בגימנסיה פרטית באודיסה. פעילותו הציונית החלה עוד בהיותו בכיתה השביעית, כשהצטרף לארגון בלתי-לגלי של גימנזיסטים ציונים. היה בין מארגני "מכבי", שפעל עד ימי המהפכה תחת השם "אזע". בשנת 1915 נתקבל לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה באודיסה ואת עבודתו הציונית המשיך בארגון הסטודנטים הציונים "החבר". בנובמבר 1915 נאסר יחד עם כמה מחברי הארגון. אחרי מאסר חודשיים שוחרר בקבלו עונש אדמיניסטרטיבי בלבד והמשיך בלימודיו בפקולטה ובעבודה ציונית במחתרת. באגודת "מכבי" היה ראש הסקציה הימית. עם פרוץ המהפכה השתתף בה גם הוא, כרוב הסטודנטים, ובתקופות המעבר בין שלטון לשלטון היה חבר במיליציה האודיסאית. עם המהפכה יצא "מכבי" מן המחתרת ובדירתו נתכנסה ישיבת-היסוד של "מכבי" הרוסי שהוא נמנה עם מייסדיו. בשנת 1917 נשא לאישה את פניה גורודצקי חברתו הנאמנה בחייו ושותפתו לכל התלאות שעברו עליו. בסוף שנת 1918 התנדב לצלב האדום הרוסי ובמשך תקופה קצרה נתן את שירותו במסגרת זו בחזית הרומנית. המאוויים לעלות לארץ נתעוררו בו עם כיבוש דרום-רוסיה על-ידי הצבא הלבן של הצורר דניקין. בסוף שנת 1918 ביקר מאיר דיזנגוף ז"ל באודיסה, שהיתה מנותקת מכל הנעשה והמתרחש בארץ. בפגישה עם ציוני העיר תיאר דיזנגוף את המצב בארץ וסיפר על אפשרויות העלייה. חיים הצטרף מיד לוועדה מצומצמת שהתחילה בהכנות לעלייה. במסירות רבה עזר בארגון נסיעתה של האונייה "רוסלן" ובניגוד לעצותיהם של רוב ידידיו הציונים ולמרות רצון הוריו יצא לדרך. שבועות מספר נשארו לו עד קבלת תעודת-רופא, אך הוא מיאן לחכות ולסכן את אפשרות העלייה לארץ. בחורף 1919, אחרי נסיעת-הרפתקאות קשה, הגיע לחוף יפו. התעודה הזמנית של האוניברסיטה האודיסאית לא הוכרה על-ידי שלטונות הארץ והתחילו ימים קשים. בינתיים ירד ערך הכסף הרוסי אשר הביא איתו, וגורלו היה כגורל רבים מבני העלייה ההיא. תחילה עבד כשומר, ולאחר-מכן – כמפקח סניטרי מטעם עיריית יפו בשכונות היהודיות שעל הגבול בין יפו לתל-אביב. המצב הסניטרי לא הניח את דעתו ומתוך יחס של רצינות לתפקידו הגיש כמה הצעות לשיפור המצב, אך משהירבה ללחוץ על ראש העיר פוטר ממשרתו. בתקופת המחסור והסבל שבאה כתוצאה מכך היתה לו רעייתו לסעד; היא נתנה שיעורים באנגלית ובצרפתית ובשכרה כלכלה את המשפחה. בחודש ספטמבר 1920, בעזרת קרוביו בארצות-הברית, נסע לז'נבה, ונתקבל שם לאוניברסיטה לשם השתלמות במחלות-עיניים וכתיבת הדיסרטציה לשם קבלת תעודת דוקטור לרפואה. כתום לימודיו סירב לקבל את הזמנת קרוביו מארצות-הברית ובנובמבר 1921 חזר לארץ. מיד לבואו התנדב למרפאת-העיניים של "הדסה" בחיפה. כעבור שישה חודשים וחצי נתמנה עוזר לראש המרפאה וחובש-עיניים בבתי-ספר בחיפה. חייו בתוך בית רעוע בשכונה ערבית היו קשים ביותר ומשכורתו הזעומה אילצה אותו להיכנס לחובות כספיים גדולים, ואף-על-פי-כן לא היה קץ לשמחתו על אשר ניתן לו לעבוד בארץ, לשרת את הציבור ולקחת חלק בהבראת היישוב. לאט-לאט עלה בדרגה מתוך עבודה מסורה וקשה. בשנת 1923 הוצע לו תפקיד של רופא-עיניים במקומות אחרים ובשנת 1924 נתמנה ממלא מקום מנהל מחלקת העיניים בסניף "הדסה" בתל-אביב, תפקיד אשר בו שימש במשך חצי שנה. באותה תקופה הוטל עליו לחקור את מצב הגרענת במושבות יהודה. בראותו את המצב החמור בגלל הזנחה כללית וחוסר מאמץ להילחם בנגע הזה, עיבד הצעה לארגון שירות למלחמה בגרענת בכפר; הצעה זו משכה את לבה של הנרייטה סולד ז"ל. באותה שנה נתמנה רופא-נודד למחלות-עיניים בארץ ואז התחיל בביצוע הצעתו. בשל היעדר אמצעי-תחבורה תקינים ומהירים נאלץ לערוך את ביקוריו השיטתיים בכל נקודה כפרית בארץ כשהוא רכוב על סוס או על חמור ויש גם מתוך הליכה ממושכת ברגל. לא היו לו בחיים ימי אושר וסיפוק כימים ההם: את הארץ אשר אהב ראה מקרוב וגם במאמציו המרובים בריפוי הגרענת ראה ברכה רבה. אולם בהמשך עבודתו הרגיש את הצורך בהשתלמות מרוכזת במקצועו – דבר שלא ניתן לו בגלל חוסר הקביעות במקום-העבודה. מצד שני עוררה בו עבודתו כרופא-נודד התעניינות מרובה בכלל הבעיות של הרפואה הציבורית. לכן החליט לנסוע לחוץ-לארץ כדי להשתלם במחלות-עיניים וברפואה ציבורית. בשנת 1925, בעזרת הלוואה מ"הדסה", נסע לאירופה ועשה כשנה בצרפת, באוסטריה, בגרמניה ובשוויץ. אחרי הרצאתו בכינוס הליגה העולמית למלחמה בגרענת (על שיטות המלחמה במחלה זו בארץ) נבחר כחבר הליגה, ולאחר-מכן הכירה האקדמיה-לרפואה של צרפת בשיטותיו והציעה אותן כבסיס למלחמה בגרענת במושבות צרפת. משנגמרה תקופת- השתלמותו חזר לארץ והמשיך בעבודתו כרופא-נודד עד שנת 1927, בה נתמנה ממלא מקום מנהל מחלקת-העיניים של סניף "הדסה" בירושלים, ד"ר א. פייגנבאום, אשר נסע לחוץ- לארץ. בתפקיד זה ניתנה לו האפשרות לעבודה קלינית יסודית והידיעות אשר רכש באירופה בשנת-ההשתלמות היו לו לתועלת מרובה. בתקופה זו נתמנה ממלא מקום מנהל סניף "הדסה" בירושלים. בשנת 1928 עמד ד"ר בלוסטאון, מנהל "הדסה", לעזוב את הארץ והציע לו משרת עוזר רפואי, מתוך כוונה שיישאר במקצוע האדמיניסטרציה הרפואית. צר היה לו לעזוב את הרפואה המעשית, אבל מתוך רגש חובה למוסד ומתוך הבנה שיש הכרח לחנך בארץ מנהלים רפואיים הסכים להיענות להזמנתו של ד"ר בלוסטאון. התקופה הקשה בחיי- המוסד נסתיימה רק בסוף שנת 1931. אחרי קיצוצים תקציביים ופיטורי עובדים ואירגון מחדש עמד המוסד איתן ומוכן להמשיך בעבודתו תחת הנהלתו של ד"ר יסקי, שזכה במסירותם ונאמנותם של כל העובדים במשך שנות המשבר. בשנת 1932 הוזמן על-ידי הסתדרות נשות "הדסה" לבקר בארה"ב לשם בירור התוכניות לעתיד והשתלמות נוספת ברפואה ציבורית ובהנהלת בתי-חולים. במשך חצי השנה שעשה באמריקה למד באופן אינטנסיבי את השיטות החדישות באדמינסטרציה רפואית והתעניין במיוחד בבעיות בניין בתי-חולים. בפגישותיו התכופות עם הוועד המנהל של נשות "הדסה", אשר בהן השתדל להגביר את ההתעניינות בבעיות הבריאות של היישוב, סיפר על הצעתו (הנכללת בתוכנית לעשר שנות התפתחותו של המוסד) להקמת בית-חולים אוניברסיטאי, וההצעה נתקבלה על-ידיהן. בשנת 1933 נסע לקונגרס בפראג והגיע להסכם חשוב עם המנהיג הציוני מנחם אוסישקין על קניית קרקע לבית-החולים האוניברסיטאי. בוועדה לבחירת המקום לבית-החולים נחלקו הדעות שווה בשווה בין מצדדי העיר ובין מצדדי הר-הצופים, והוא, כחבר הוועדה, הכריע לטובת הר-הצופים. בשנת 1935 נסע ללונדון בענייני המרכז הרפואי וביקר בבתי-החולים באנגליה ובאירופה בקשר לתוכנית הבניין. בשנה שלאחריה נתמנה יושב-ראש ועדת הבניין של המרכז הרפואי ונוסף על תפקידיו הרגילים בהנהלת "הדסה" התמסר למפעל זה בכל נפשו לשם הכנת תוכנית הבניין ופיקוח מתמיד על ביצועה. בניין המרכז הרפואי לא נפסק גם בתקופת מאורעות-הדמים תרצ"ו-תרצ"ט, בהן הוטלו על המוסד כמה תפקידים חשובים לשעת חירום. עם פתיחת המרכז הרפואי בשנת 1939, ראה ד"ר יסקי בהגשמת חלומו, וזמן מועט לאחר-מכן הוחל בתוכניות להקמת בית-הספר לרפואה. עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה הותאם המוסד לצורכי המאמץ המלחמתי של היישוב. בשנת 1944 יצא ד"ר יסקי לארה"ב לשם דיון על תוכניות "הדסה" שלאחר המלחמה. בשנה זו נסתיימה תקופת שבע שנות שכלולו, הרחבתו וביסוסו של המרכז הרפואי ובאותה שנה הוחל בהכנת תוכניות נרחבות לשיקום הריסות המלחמה. התוכניות לשנים הבאות אושרו על-ידי הסתדרות נשות "הדסה" והוועד הרפואי המייעץ שלידה. חשיבותו של ביקור זה בארה"ב היתה גדולה ורבה, כי בו עלה בידו של ד"ר יסקי להלהיב את הסתדרות נשות "הדסה" למפעל הרפואי בארץ: היא הסכימה לקחת חלק פעיל בהקמת בית-הספר לרפואה, ולהיות גורם חשוב בהסדרת השירות הרפואי לעולים וליטול על עצמה תפקידים נוספים בשטחי התברואה וכיוצא באלה. ד"ר יסקי המשיך בתפקידו כמנהל "הדסה" עד יומו האחרון. הדרך להר-הצופים עברה בשכונת שייח'-ג'ראח הערבית ועם פרוץ המלחמה התאפשרה התנועה להר בשיירות שאובטחו על-ידי הצבא הבריטי. בשעות הבוקר של ה13.4.1948- יצאה שיירה להר-הצופים, לאחר שהבריטים הבטיחו כי הדרך פתוחה ובטוחה. השיירה נתקלה במארב ערבי בשכונת שייח'-ג'ראח ומאות ערבים המטירו עליה אש עזה. חלק מכלי הרכב הצליחו להיחלץ ולחזור, אך שני אוטובוסים, אמבולנס ומשוריין-ליווי נלכדו במארב. במשך שעות רבות לחמו אנשי השיירה וניסו למנוע התקרבות הערבים לכלי הרכב. אש שנורתה מעמדותינו בעיר ובהר-הצופים וכן משוריינים שנשלחו למקום לא הצליחו לסייע לשיירה. כוחות צבא בריטיים שהיו במקום לא התערבו ולא עשו דבר כדי לסייע, למרות הפניות אליהם. בשעות אחה"צ הצליחו הערבים להעלות באש שני אוטובוסים על נוסעיהם. רק לפנות ערב התערבו הבריסים וחילצו את הניצולים מכלי הרכב הלכודים. באותו יום, ד' בניסן תש"ח (13.4.1948), נספה ד"ר יסקי עם שאר עובדי "הדסה" והאוניברסיטה שעלו בשיירה. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בסנהדריה.
