בן שרה ויוחנן. נולד ביום כ"ח באב תשל"ח (31.8.1978) בקיבוץ בית זרע, אח לבן עמי, יואב וצילה. את לימודיו היסודיים עשה גדי בבית-הספר בית זרע ואת לימודיו התיכוניים במגמה הפיסיקלית בבית-הספר בקעת כנרות שבבית זרע. בעטרת שערו האדמוני ובחיוך אשר האיר דרך קבע את פניו, כבש ללא קושי את ליבם של הסובבים אותו. גדי חונן במידה נדירה של תבונה ורגישות. אלה, בשילוב מעלות נוספות, כיושר אישי ממעלה ראשונה ושאיפה לרמת ביצוע גבוהה ואיכותית בכל תחום, הטביעו את חותמן יוצא הדופן על כל פועלו. גדי היה חבר טוב, קשוב לצורכי זולתו, מביע נכונות לעזור ולסייע לכל אחד ככל שהיה בידו. ביקרים לו נהג בחום וחיבה, לא מהסס להביע את אהבתו והערכתו, במחוות מתחשבות ומלאות רגש. כך, כתבה לו שרה, אמו: "…כאשר התבוננו אחד בעיני השני, חשתי עצמי שקופה לגביך. הרגישות שלך לכל אדם ובמיוחד אלינו, איפשרה לך לראות נפש האדם פנימה. אף פעם לא שמעתיך מתייחס לאנשים בסביבה במונחים של יופי או כיעור, שהרי ראית את בן האדם שמעבר לעיניו. המבט החודר שלך איתו הצלחת 'לקרוא' כמעט כל אחד, איפשר לך להרגיש ולחוש את האנשים שסביבך ללא מאמץ והרי בדרך כלל, עוד בטרם הייתי אומרת מילה – ידעת בדיוק את אשר בלבבי פנימה…" מתוך הפתיחות הגדולה והמודעות לסובב אותו, העירנות לפרטים ודקויות בחוויתו את העולם, צמחו כשרונותיו האומנותיים המגוונים. מספרים סבתו אדית וסבו בן ציון: "בביתנו הוא נשקף מכל פינה… לאן שנביט, חפצים קטנים ויקרים ללב: בובות שעווה קטנות שצרו ידיו מטפטופי נרות חנוכה, שרשרת פסיפסים שהרכיב מחרוזים, ובהם חקוק שמו בין דמות לדמות. ואפילו על מכסה הקלקר של המילונית הוא שרטט אגב שיחה או משחק באותיות גדולות ובשני סגנונות כתב מיוחדים 'סבתא אדית'…". כמו כן היה צייר מוכשר. ביד רגישה רשם על הנייר, מתרגם לקווים וגוונים את מהותו הייחודית של העומד מולו. בציוריו הביע בבהירות תכנים אישיים מורכבים, מאפשר הצצה נדירה לעולמו הפנימי. גדי התגייס לשירות חובה בצה"ל בשלהי מרס 1997. עם סיום הטירונות שובץ בבסיס תחמושת של אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בצה"ל בצפון הארץ. הוא השתלב יפה בצוות ותואר על-ידי מפקדיו כחייל חרוץ ומסור, מדויק ואנליטי בעבודתו, אשר הפגין מוטיבציה ורצון עז לתרום. במהירות למד את הנדרש ממנו, וכל מטלה שניתנה לו דאג לבצע ביעילות. בפרט קסם לו העיסוק בתחום המחשוב אותו אהב. הוא גילה עניין ומעורבות ותרם לחיי היחידה הן ברמה המקצועית והן ברמה החברתית. כך, למשל, הביא בוקר אחד לבסיס עוגיות ולחמניות שאפה במו ידיו. למפקדיו וחבריו ליחידה היה איש שיחה וחבר. אופיו הנוח והמתחשב הפך את העבודה במחיצתו להנאה גדולה. גדי נפל בעת שירותו הצבאי, ביום א' באב תשנ"ז (4.8.1997). בן תשע-עשרה היה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בבית זרע. הותיר אחריו הורים, שני אחים ואחות. משפחתו וחבריו ערכו לזכרו חוברת זיכרון. בחוברת הזיכרון כתבה לו אמו, שרה: "…גדי שלנו – הרי אתה עדיין אייל צעיר אשר טרם צימח קרניו אך בתבונתך, בנשמתך ובכשרונך הנך גדול הענקים – שוב ושוב מתבוננת אני בציוריך ששמרנו כל השנים ותמיד מתפעלת מחדש נוכח הרישומים הנהדרים הכוללים את כל הפרטים… ורק פרט אחד קשה היה לך להבין: שפרח כמוך, יפה מאין כמוהו, נדיר באיכויותיו ובסגולותיו, אסור שייקטף וינסה להיעלם, ואפילו אם עלינו להשקותו בשלבי צמיחתו במים מאוד מיוחדים, שלעיתים אלו הן דמעות כעס או עצב, הרי ברור שבעולמנו הלא קל היה מתפתח השתיל לעץ נהדר שניחוחו ופריו יהיו בעלי משמעות לכל הסובב אותו…". באותה החוברת כתב לו גם אחיו, יואב: "אני, כמוך, מאמין שדבר אינו נשאר מאיתנו אחר המוות ובכל זאת מדי יום מוצא אני את עצמי מדבר אליך במחשבותי, אוהב אותך וכואב, אוהב אותך בלבי, ומתגעגע, כל כך מתגעגע אליך. אם הייתי יכול להיפרד ממך, רק להגיד לך שאני אוהב אותך, שזה שקשה לך רק מעיד על רגישותך לאחרים, על כמה שאתה טוב. אבל הייתי רחוק כל-כך, ואתה סבלת כל-כך. ואני לא אמרתי לך ואתה בחרת בחידלון, ומותך מילא אותי כאב שלא ידעתי כמותו מעודי".
