אריה (ארל'ה), בן לורה ומשה, נולד ביום י"ז בניסן תש"י (3.4.1950) ברחובות. הוא למד בבית-הספר היסודי על-שם בן-צבי ואחרי-כן המשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון המקצועי "עמל" ברחובות. הוא היה תלמיד חרוץ ושקדן, מתמיד וממושמע, ואהוב על מוריו ועל חבריו. הוא הרבה לקרוא בספרים בתחומים שונים, והיה לו טעם משובח בספרות ובאמנות. הקריאה, הקולנוע והתיאטרון היו לדידו מאורעות משמחים, ואפילו שעת לילה מאוחרת ועייפות רבה, לא מנעוהו מליהנות מהם. חובב ספורט היה, נלהב לכדורגל, ונמנה עם חברי קבוצת "הפועל" מרמורק. ברבות הימים החל להדריך את חניכי הקבוצה והיה אהוב עליהם מאוד. את זמנו הפנוי הקדיש לבני נוער במצוקה ולנוער שוליים. הוא טיפל בהם כמו אב, ובשעות הערב המאוחרות, אחרי עבודת יומו המפרכת, היה מוצא זמן לביקור בבתיהם. אריה שימש טכנאי אחזקה במחלקה הטכנית ב"מכון ויצמן למדע" ברחובות. חבריו לעבודה מספרים עליו: "לא היה טוב ממנו הן בענייני משמעת, הן ביחסיו לחבריו והן בתחום המקצועי. כשחזר למכון, לאחר השירות הצבאי הסדיר, ניכרו בו היטב הבגרות והאחריות שאימץ לעצמו בימי השירות". אריה גויס לצה"ל בתחילת מאי 1968 והוצב לחיל הרפואה, לאחר הטירונות השתלם בקורס לחובשים קרביים ובקורס למש"קי תברואה. בהשתלמו בבית-החולים "קפלן" שברחובות, התחבב על אנשי הסגל ורכש לו חברים וידידים. הוא היה חייל ממושמע ומסור, ישר ונאמן על כולם. מפקדו בימי מלחמת ההתשה העיד עליו, שהיה "חובש מעולה, שעשה גדולות הן בשעת פעולות מבצעיות והן בעתות רגיעה. הוא היה מארגן מצוין, אחראי ומסור לתפקידו". ומפקד אחר כתב: "אריה הוא חובש בעל תושייה וכוח רצון. הוא מילא את תפקידו כסמל מרפאה, בהצטיינות. ידיעותיו המקצועיות עמדו לו בפעולות הקרביות שהשתתף בהן, ורבים מפצועי מלחמת ההתשה חבים לו את חייהם". לאחר שהשתחרר מהשירות הסדיר, חזר לעבודתו במכון. אריה היה בן נאמן ומסור להוריו ורחש להם כבוד רב. הוא אהב לעזור לאמו במטבח, ומדי יום, בשעות הפסקת הצהריים, מיהר על אופניו לראות מה שלום אמו ולסייע לה בימי חוליה, בעבודות הבית ובמלאכת הבישול. כך נהג גם לאחר שהקים לו בית לעצמו. רבה מאוד הייתה אהבתו לבני משפחתו. הוא היה בעל אוהב לאשתו שושנה, שנשא לאישה בשנת 1972, ונערץ על אחייניו הקטנים, בשל מעשי המשובה המשעשעים שלו ובשל המתנות הרבות שחילק להם ביד נדיבה. חברים רבים היו לו והללו אהבו לפקוד את ביתו, בשל הכנסת האורחים שלו ובשל תבשיליו הטעימים. אריה היה אופטימי מטבעו, עליז שמח וחייכן. הוא הרבה להתלוצץ ולהתבדח ולעשות מעשי קונדס. בקרב ידידיו נודע בטוב לבו, בנכונותו לעזור לזולת ובהתרחקו מריב וממדון. איש סוד נאמן, גלוי-לב, ישר-דרך ובעל מצפון. קשה היה לכעוס ובאדיבותו הרבה ובנימוסיו ידע לקנות לב כל אדם שהכירו. ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973), בצהרי חג שמחת תורה נפל סמל אריה בקרב בציר "עכביש". הוא פעל כחובש קרבי בפלוגת הרפואה באוגדת השריון של אלוף אריק שרון. פגז פגע בו בשעת קרב, על גדות התעלה, והוא נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ברחובות. השאיר אישה, אב, אם, שלושה אחים ושתי אחיות. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "אריה היה חובש מסור, בעל חוש אחריות ומנהיגות מפותח. הוא ניכר באלה כאשר הושיט סיוע רפואי בעת הקרבות, עד לאותו יום שמצא בו את מותו בגבורה". הוריו תרמו לזכרו לוח זיכרון לבית-כנסת ברחובות ועשרה ספרים לספריית בית-כנסת; אלמנתו תרמה מנורות לבית-כנסת בראשון-לציון.
