בן חיים ופרומה. נולד ביום י"ח באדר א' תרצ"ה (21.2.1935) בחיפה. כשהיה בן שנה עברו הוריו למושב עין-עירון, שם השתקעו ובנו להם משק. הוא למד בבית-הספר היסודי ממלכתי שבכרכור והמשיך את לימודיו בבית-הספר החקלאי שבקיבוץ יגור. בעודו ילד התבלט יוחנן בלבושו המדוקדק, בראשו המתולתל ובחיוכו הכן. במשך הזמן זנח את נימוסיו העירוניים ויחד עם הוריו הסתגל לסגנון המושבי. בנערותו התמרד, אהב להפגין הופעה 'זרוקה' – כעין החזר-מס לשנות ילדותו, אך הלבוש היה רק סממן חיצוני. לכל אורך הדרך, מעידים עליו מכריו השונים – מילדות ועד בגרות – בלטו בו תכונותיו היסודיות. הוא היה אישיות תוססת ודינמית ומגיל צעיר גילה נטייה לפעילות ציבורית. תכונות אלה גברו והלכו במרוצת הזמן. תופעה אופיינית נוספת ליותה אותו כל חייו – אהבת הארץ והתעניינותו בכל המתרחש ונוצר בארץ. מגיל צעיר ניכר בו העסקן – פעיל בתנועת 'הנוער העובד והלומד', ותכונה זו – לעסוק בצורכי ציבור באמונה – ליותה אותו עד אחרון-ימיו. עשרים שנה היה חבר הנהלת המושב. את שירותו הצבאי מילא כאיש-נח"ל בקיבוץ גבים שבנגב – מהיותו חקלאי בן חקלאי וזה ייעודו. עם שחרורו מצה"ל נשא יוחנן ('יוחוש') את אביבה לאישה, נולדו להם 4 ילדים – אייל, נועה, גלים וחיים. נרתם בכל-מרצו לעבודה במשק הוריו ובמשקו-שלו, ולתפקידים ציבוריים בהנהלת המושב. שלושה אלה אפיינו את דרכו: אהבתו בכל-לב למשפחתו, אהבת החי והצומח, והטיפול ללא ליאות בחיים התרבותיים והכלכליים של הכפר – רצונו שעין- עירון תהיה פינת-חן במולדת. בן מסור להוריו, בעל טוב ואב למופת. אומר עליו חותנו א. גלעדי מהרצליה: "כל מאמציו הקדיש יוחנן לחינוך-ילדיו, להיותם יהודים גאים המתפרנסים מעמל-כפיהם ואוהבים את מולדתם". בכלל אהב ילדים – אם הגיע אורח ולא מצאו בחדרו, היו אומרים לו: גש ל'טיפול', שם תמצאהו. זה, בעודו בקיבוץ. מטבעו יסודי וחרוץ מאוד. טיפל במשק הוריו המזדקנים, שלא יכלו עוד להמשיך ולעבוד, הצליח להקים ולפתח את משק הוריו ואת משקו-שלו – והם לדוגמה. כאמור, עיקר פעילותו היה בטיפוח כפרו. אמרה שגורה בפיו: "במקום שאתה חי יש ליצור איכות חיים, שינעם לך". בכפר העברי ראה לא רק מקור-פרנסה אלא יעד לאומי מקודש. כל אירוע בכפר היה תוצאה ישירה של פרי-מאמציו, כיון שאהב ילדים, דאג לספק תחומי- עיסוק שונים, חוגים, קורסים, ספורט ושעשועים לבני-הנוער. דאג גם לקשישים וארגן בשבילם פעולות תרבות וטיולים ברחבי-הארץ. הטיול האחרון לסיני שארגן – היה חויה בלתי-נשכחת. מספר עליו דב שוורץ, חברו מילדות: "אנדרטת האבן לבני-הכפר, שהוקמה לזכר הבנים שנפלו, רק בזכותו הוקמה. הוא שהגה את הרעיון, שדחף, שלחץ ופעל ללא-ליאות לביצוע המשימה, ולא ידע שלימים ייחרת באותה אנדרטה, באותיות של נחושת ואש, גם שמו הוא". יוחנן היה טיפוס 'מחוספס', כך נראו גם לעתים יחסיו עם אנשים, אולם, היה גם האיש שמיהר לקלוט חבר חדש, לעודדו ולהדריכו בצעדיו הראשונים במושב ולסייע בידו במגעיו עם מוסדות הכפר". אומר דבה, בן המושב: "מתחת לקליפתו הנוקשה פעם לב רגיש ומבין. אל יוחנן תמיד אפשר היה לפנות בבקשת עזרה, או לשאול ממנו כלי-עבודה כלשהו – ממפתח-צינורות ועד טרקטור או מכונית, מעולם לא השיב את פני המבקש ריקם". ומספר עליו צבי, חבר המושב: "אם חסרו עובדים במחלבה והיתה סכנה לסגירת המחלבה – אין בעיות, יוחנן מצא זמן גם לזה. והכול מתוך דאגה אמיתית להחזיק במשק ולקיימו". יוחנן חילק את זמנו לישיבות המועצה האזורית, למשפחתו ולעבודה במשקו וכשהיה מתפנה מעיסוקיו הרבים היה יושב על כוס קפה ומגולל שיחות על ארץ-ישראל יפה… שמואל, ראש המועצה האזורית מנשה, שאתו עבד שנים רבות, נזכר איך "על כוח קפה ישבנו והשוינו את חיי הקיבוץ לחיי המושב, כאבנו את בעיות הארץ והעולם, תמיד הארכנו שיחותינו מעבר לזמן המתוכנן". ואמנם, כשהיה נתפס בויכוח 'פטריוטי' איזשהו, היה שוכח הכול. ביום 2.7.1978, כשהיה בשירות-מילואים ועסק בבניית שער-כניסה לאזור מחסני-צה"ל במחוז-חיפה, ארעה לפתע התפוצצות עזה – פרצה דליקה, ויוחנן נפצע קשה. הוא הובהל לבית-החולים רמב"ם שבחיפה, ואגב ייסורי-תופת ומאמץ עצום נאבק על חייו, ונפל שדוד. אומרים חבריו למושב: "כאשר שמענו על פציעתו, האמנו שיתגבר, ידענו והערכנו את דבקותו בחיים, את חוסנו הגופני ואת כוח-הסבילות שלו. בשכבו על ערש-דוי ניסה בשארית-כוחותיו לעודד את אביבה, רעיתו, את ילדיו ואותנו… אך לשוא". ביום ח' בתמוז תשל"ח (12.7.1978) נפטר – והוא רק בן 43. הובא למנוחת-עולמים במושבו – עין-עירון. השאיר אחריו אישה, שני בנים ושתי בנות, אם ואח. במכתב-תנחומים שנשלח למשפחה השכולה כתב מפקדו: "כולנו עקבנו בחרדה עמוקה אחר מאבקו של יוחנן עם מר-המות, אין לנו מלים לתאר את כוח סבילותו, רוחו האיתנה וההתחשבות הנדירה במטפלים בו, שבאו לגילוי בימים מרים אלה; כזה היה בחייו וכזה היה במותו, כושר-עמידתו בימיו האחרונים היה רק המשך טבעי לדרכו האיתנה בכל מערכות חייו". דברים לזכרו נכתבו בעלון המושב.
