ילאו, טשגר (שחר)

בנם של מברטה וטרקן. טשגר (שחר) נולד באתיופיה ביום ד' באייר תשמ"ו (13.5.1986). הוא היה ילד שביעי להוריו, גדל במשפחה גדולה עם אחיו דגן ושש אחיותיו – טוריה, זאודיה, בריה, איילה, טדלה (יפה) והבטם. המשפחה עלתה לארץ בדצמבר 1990, תחילה גרו במרכז קליטה בבאר שבע ובהמשך עברו לדירה בעיר. שחר גדל והתחנך בבאר שבע, הלך לגן עירוני, למד בבית הספר הממלכתי-דתי "רמב"ם" ומשסיימו בהצלחה המשיך ללימודי חטיבת ביניים במקיף ה'. בכיתה י' עבר שחר לתיכון בתנאי פנימייה במקווה ישראל בחולון, אותו סיים בהצלחה עם ציוני בגרות נאים. במקווה ישראל שחר בלט בספורט ובעיקר בכדורגל, ואף זכה בגביעים ובמדליות על הצטיינותו. מגיל צעיר שחר בלט כאדם מקסים, חייכן וטוב לב, נדיב ואופטימי. הוא היה בן נאמן וחבר טוב לכל סובביו, ותכונתו הבולטת הייתה נכונותו לעזור ולתרום לאחרים ככל שנתבקש. שחר הירבה לעזור להוריו בעבודות הבית, ומעולם לא סירב לבקשת עזרה מבני משפחה או מחברים. "זה משהו שהוא לא כל כך מובן מאליו", מספרת אחותו, "אבל אצל שחר זה הורגש במיוחד. תמיד היה אפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות ולדעת שהכול בסדר". בשעות הפנאי שחר אהב לבלות עם חברים, לראות סרטים, לשבת בחדרו ולהאזין למוזיקה. הוא מאוד אהב לשחק עם האחייניות הצעירות שלו, יחד היו מעבירים שעות של צחוק והנאה ואף תכננו את המשך חייהם, שכן כבר אז שחר תכנן איך יתפתח ויצליח בחייו אחרי הצבא. בתום התיכון עבר שחר קורס נהיגה קדם-צבאי. ביום 10.11.2005, אחרי הקורס, הוא התגייס לצה"ל. שחר שובץ לחיל הלוגיסטיקה ושירת בנאמנות כנהג בדרום הארץ, בין היתר בבסיס בה"ד 1. "שחר היה חוזר מהצבא", מספרת אחותו, "מוריד את המדים, מעשן סיגריה ונכנס לחדר לשמוע מוזיקה שאהב ולראות סרטים". סמל שחר נפל בעת שירותו ביום כ"ז בניסן תשס"ח (2.5.2008), באזור דימונה. בן עשרים ושתיים בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. הותיר הורים, אח ושש אחיות. על מצבתו כתבו בני המשפחה: "שחר – חיוכך וטוב ליבך יישארו איתנו תמיד". כתבה אחותו של שחר: "תמיד היו שמחה ואושר בבית, ומאז שהוא איננו הוא לקח איתו את השמחה של המשפחה. הוא תמיד חסר, וחסרונו מורגש במיוחד בחגים ובשבתות. הידיעה ששחר לא יחזור קשה ולא נתפסת. כל בני המשפחה, הקרובה והרחוקה, נשארו המומים וכואבים במוות המיותר שלו. לפחות נשארו לנו הזיכרונות, והאהבה הענקית שנותרה לנו בלב עבור שחר". ספדה לשחר אחייניתו: "כואב להיזכר בחיוך המקסים והלבבי שהיה לך, כואב להיזכר בצחוקים שהיינו מעבירים יחד, כואב להיזכר בתכנונים שתכננו יחד שנעשה לאחר השירות הצבאי. אבל לפחות מה שנשאר זה הזיכרון המתוק והיפה שיש לנו ממך, וזו אולי הנחמה היחידה. אנחנו בטוחים שאתה נמצא במקום טוב יותר עכשיו ושומר עלינו מלמעלה, מלאך בין מלאכים … אנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים אליך כל הזמן, כל יום, כל שעה, כל דקה וכל שנייה. תמיד תישאר בליבנו".