בנם של אלמיטו וטקלה. נולד ביום ח' בטבת תשמ"ה (1.1.1985) באתיופיה. אח צעיר של אנאנה ויאיסו. במשפחה כינוהו "ממוש", כלומר הילד שנולד אחרון במשפחה, בן הזקונים. גזאצ'ו למד בבית הספר היסודי בעיירה שינפה והמשיך בתיכון על שם פסילה דס בעיר גונדר בצפון אתיופיה. משחר ילדותו עסק בספורט וטיפח את כושרו הגופני, הן במסגרת בית הספר הן מחוצה לה. יחד עם חבריו לספסל הלימודים ארגן אירועי ספורט בבית הספר, להנאת הצופים, ובהם – תלמידים ואורחים. גזאצ'ו חשב כל העת על הזולת, עזר בחפץ לב לתלמידים המתקשים ותמך בכל מי שנזקק לסיוע. הוא ניחן בכישרון ליצור קשר בתוך זמן קצר, הִרבה לחייך ונהנה לשעשע אנשים. בשעות הפנאי שלו האזין למוזיקה ואהב לשיר. את אחיו שיתף בנושאים חינוכיים, ונהג לספר להם סיפורים מצחיקים ומסקרנים. גזאצ'ו סיים את לימודיו לבגרות בהצטיינות יתרה, התקבל ללימודים במכללה ואף החל ללמוד בה; ואולם נאלץ לקטוע את לימודיו כדי לעלות לישראל ולהצטרף לאחִיו, לאחותו ולשאר בני משפחתו. בשנת 2010 עלה גזאצ'ו לישראל, היישר למרכז קליטה בבאר שבע. הוא למד באולפן עברית ויהדות, ככל עולה חדש. לאחר מכן, ב-30 במרס 2014, התגייס בגיל עשרים ותשע לשירות חובה בצה"ל. הוא שירת ביחידה עורפית, ובזכות המוטיבציה הגבוהה שלו לשרת ביחידה לוחמת, התקבלה בחיוב בקשתו לעבור לחטיבת "גולני". לאחר שירות צבאי של שנה וארבעה חודשים, חלקו כלוחם בגדוד 51 של "גולני", מצא את מותו בטרם עת ובטרם הוציא אל הפועל את תכניותיו לעתיד. סמל גזאצ'ו יימאטה נפל בעת שירותו ביום י"ח באב תשע"ה (3.8.2015). בן שלושים היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית גת, מקום מגורי אחיו. הותיר אחות ואח. על מצבתו חקקו אחיו באמהרית את המילים: "משפחתך הייתה גאה בך על שהיית חרוץ וחכם, דרכך נשארה פתוחה". כיוון שגזאצ'ו היה יתום מהוריו ומשפחתו בארץ מצומצמת, ביקשו חבריו מן הציבור להצטרף אליהם וללוותו בדרכו האחרונה. "חסרות לנו מילים לביטוי צערנו העמוק," כתבו אחיו, "ה' יניח את נפשך בגן עדן. אתה תחכה לנו בשמים, תתפלל עבורנו מלמעלה ואנחנו, בני משפחתך, נתפלל עבורך מלמטה. אנו מתגעגעים אליך כל הזמן, לנצח נזכור את החיוכים שלך ואת הסיפורים הנפלאים שלך. מתגעגעים אליך מאוד. ננציח את שמך הטוב. בת אחותך, קסצ' הקטנה, מתגעגעת אליך." אחותו, אנאנה, ספדה לו ולאחינו שנפטר לפני מותו של גזאצ'ו: "לאחר אובדן מסרשה, התנחמתי בגזאצ'ו. לצערי הרב גם הוא הלך לעולמו והשאיר אותנו עם עצב עמוק, כפול ומכופל. אף אחד לא נמלט מגזרת השמים. אלוהים נתן, אלוהם לקח. אתם תחכו לנו בשמים ואנחנו לא נשכח אתכם עד סוף ימינו. אתם נשארים בתוך ליבנו לנצח. אנחנו נזכרים בכם תמיד, אוהבים, מכבדים אתכם ומתגעגעים אליכם. כל עוד אני בחיים אעשה הכול כדי להנציח את זכרכם ועל ידי כך לשמח את בני המשפחה שלנו. אני נשבעת לכם. תהי מנוחתכם בגן עדן." אנדלק, חברו בלב ובנפש, כתב לזכרו באמהרית את השיר "להתראות גזאצ'ו": "אוי ישראל, אוי ירושלים, / ארץ של יעקב ואברהם / כאילו לא יצא אריה יהודה מרחמך / הבאת שלום / ישראל, מדוע היום את זועמת? / גם היום אדמתך מלאה בדם / על אדמתך שפכת דם. / נתתי לך את גזאצ'ו בהתחייבות. / הילד הקטן שאני מחכה בקוצר רוח לראות, / ישראל, למה לקחת? / לאחר שקיבלת אותי בזרועות פתוחות / חובך בדם השבת. / גזאצ'ו חברי היקר מילדות / מבית ספר יסודי עד תיכון ומכללה / גזייה, האם אתה זוכר את החוויות המשותפות שלנו? / את קוד הדיבור המוסכם בינינו, / הבדיחות בכיתה, / תיאור מצב בראשי תיבות. / זו הייתה זהותנו במעון סטודנטים / הקבוצה שבראשה עומד יונס. / אוי, גזאצ'ו, קבענו לספר נוסטלגיות / בחלוף הרבה שנים. / חיכינו בקוצר רוח לראש השנה / לחגי תשרי / כדי לערוך יחד חשבון נפש. / השתוקקתי איתך להיפגש, / ככה לחדול מגעגועים אליך. / אך לפתע התבשרתי בבשורה מרה על אובדנך / ראיתיך עטוף בכוכב כחול על רקע שדה לבן / מלווה בלובשי מדים ירוקים. / היום שמעתי על לכתך, / נפרדת ממני בלי לומר להתראות. / סלח לי אחי על הביקורת. / חברי היקר, הגיבור שלי, / סיימת את הריצה לפני שראית אותי. / גזצ'או גיבור ישראל, / תהי מנוחתך בגן עדן. / אוהב אותך, חברך בנפש, אנדלק." מתן אסבה, מפקדו, שיתף בפייסבוק תמונות מתקופת השירות הצבאי וכתב: "גזאצ'ו, חייל שלי, אח שלי, מלאך חייכן קטן, אני כותב … כדי שכולם באמת יזכרו אותך וידעו מי היית ואיזה מין בן אדם טוב היית, שדואג לכלל. עדיין מוזר לי לכתוב לך בזמן עבר, והנה השלושים היו היום, באנו כולם: המשפחה שעדיין לא מצליחה לעכל את האובדן שלך, המחלקה שכל כך אהבה אותך והפלוגה שבה גדלת." עוד סיפר מפקדו, על כך שגזאצ'ו היה מוכן להקדיש לאחרים מזמנו האישי הקצר כל כך בתקופת הטירונות, זמן אשר מיועד להתארגנות לפני שינה: "אני עוד זוכר אותך עם הצ'ונגיות האדומות (כותפות טירונות), עומד ומאזין כל שעת הט"ש (טרום שינה). כי אף אחד לא רוצה להאזין בט"ש ורק אתה הסכמת, כי אין דבר כזה אצלך לא לעזור לחברים. והנה, גדלת, עלית איתנו לפלוגה שבה כולם אהבו ונגנבו מהחיוך שלך שאף פעם לא ירד לך מהפנים, והעריצו אותך על זה שלא משנה מה, אתה מחייך. גם כשקשה, גם בשמירות בלילה; היה ידוע שבחיים לא תאחר לבן אדם בדקה. זוכר את המסע שעשינו ב'מעלה גולני', שבו היית הקשר שלי. איך לכולם היה קשה בעליות ואתה, הילד הקטן של כולנו, דחפת ושרת לנו 'גולני על הגובה', כאילו אתה לא מתאמץ. זוכר איך הייתי בא בעצבים למחלקה במוצב על זה שלא קיפלתם מטבח, צועק עליכם בפינת עישון, ואז היית מחייך, מוריד לי מהפנים את הפוזה של 'הסמל הקשוח'. והנה, למעלה, תמונה של כל ה'משפחה' ביציאה האחרונה שלנו איתך. אף אחד לא חשב לרגע שתהיה חסר בתמונה הבאה. דע לך שלעולם לא נשכח אותך, לא משנה מה. אוהבים אותך, כל מחלקת הלו"ז (לוחמה זעירה), רובאית ב', הסמוראי האחרון. הייתי גאה להיות הסמל שלך." יובל כהן, חברו לשירות הצבאי, כתב ברשת החברתית "וובגרם": "גזאצ'ו, אח שלי היקר, עבר חודש כבר ואני עדיין לא מעכל שאתה לא איתנו! אתה חסר בכל שנייה ודקה שאתה לא פה. היית חבר טוב, אח גדול שתמיד ידע לתת מילה טובה, לחייך לפני כל תרגיל שלכולם לא היה כוח אליו. … בחיים לא אשכח אותך חבר יקר שלי ואהוב." שמוליק משה חברו ספד לו בפייסבוק: "גזאצ׳ו אחי היקר, כשאתה מדבר על מישהו שאיבדת, אתה מנסה למנות את כל הדברים הטובים שהיו בו ולנסות להסביר כמה הוא חסר. אצלך, נשמה שלי, אין מספיק זמן כדי למנות את כל הדברים הטובים שהיו בך או לנסות להסביר כמה אתה חסר. גזאצ׳ו, כמעט שנה עברה מאז שהלכת, מאותו רגע שהנחנו זרים ודגלים על הקבר שלך. איך הלכת לי, אחי היקר, ככה בלי התראה או איזה משהו. איך כמעט שנה עברה לה מאז שהלוחמים הטובים מבינינו בכו עליך. חבר יקר, אם לטחון בחברון או להשתעמם בחרמון, העיקר היה להיות איתך כי בכל מקום שבו היית – אתה משהו מיוחד. אדם שלא צריך לדבר יותר מדי או לזוז הרבה, כדי שאנשים ירצו להיות בחברתך וללכת אחריך. עכשיו, נשמה שלי, אתה מסתכל עלינו מלמעלה ומחייך את החיוך המיוחד שלך, ואנחנו מסתכלים עליך מלמטה, בוכים וכואבים על אבדה כל כך גדולה ויקרה שאיבדנו. אח שלי, אתה זוכר שעשינו בחרמון את המסע 'מעלה גולני', איך היה לכולם קשה, כואב ולא היה כוח, ורק אתה רץ בין כולם, מחייך ושר 'גולני על הגובה'? או בשעות הקטנות של הלילה, תמיד היית מגיע לעמדה עשר דקות לפני, עם הקפה, הסיגריה והחיוך שלא ירד לך מהפנים. אז נשמה שלי, יש לי משהו קטן להגיד לסיום. תדע שיש אנשים שזוכרים אותם, ויש אנשים שנחקקים בלב, ואתה אחי היקר בלי ספק נחקקת עמוק בלב של כל מי שאי פעם הכיר אותך. אהוב יקר, אח יקר, אוהבים וזוכרים תמיד, מחלקת הלו״ז, רובאית ב׳, הסמוראי האחרון. בדמנו תחיה לעד." הוסיף אריאל חפץ: "גזאצ'ו שלנו! הליצן של המחלקה והאיש הכי שמח שהכרתי, אוהב אותך אח יקר ונמשיך להיות מחלקה מאוחדת וחזקה רק בשבילך!" "בן אדם מדהים, חייכן ואהוב על כולם," כתבה חברתו לשירות, אופיר הולצקאן, "תמיד אומר תודה ולעולם לא מתלונן. באמת, אני מרגישה שזכיתי להכיר בן אדם כמוהו. … אני אתגעגע לשיחות, לשמחת החיים שלך ולזה שלא משנה כמה קשה היה לך, אף פעם לא הרשית לעצמך להתלונן, תמיד עשית הכול בחיוך. מי שלא מכיר אותך כנראה לעולם לא יבין כמה מדהים היית. אמרתי את זה אז וזה בכלל לא השתנה. לא היה ולא יהיה כמוך."
