יחיאלי, אליהו (אלי)

בן מירל ויחיאל, נולד ביום א' דחול המועד פסח, ט"ז בניסן תרפ"א (24.4.1921) בעיר חז'אנוב, גליציה, פולין. בן-זקונים להוריו, משפחה משושלת רבנים. בהיותו בן שנה נתייתם מאביו. למד ב"חדר" וב"ישיבה" וגם בבית-ספר יסודי כללי. הוסיף ללמוד בבית והיה רשום כתלמיד חיצוני בגימנסיה ממשלתית בעיר קרקוב. ערב מלחמת-העולם השנייה עבר את בחינות-הבגרות. היה חבר המפלגה הקומוניסטית ועם פרוץ המלחמה יצא מעירו ונמלט ללבוב, שהיתה כלולה אז בתחום האזור הרוסי. באופן זמני עסק בציור פלקטים. מתוך דאגה לגורל אמו חזר בחשאי לאזור הכיבוש הנאצי. ניסה לעזור לה, אך נאלץ שנית לעבור את הגבול. בבריחתו זו נתפס על-ידי הרוסים והועבר מבית-סוהר אחד למשנהו. משפטו נערך בחרקוב והוא נדון ל – 5 שנות עבודת-פרך על שפת הים הלבן. העצורים הועסקו בהנחת מסילת-ברזל בתנאים קשים והוא עמד בהם רק הודות למבנה גופו החזק. עם כניסת רוסיה למלחמה, שחרור נתיני פולין והקמת צבא פולני לאחר הסכם סטאלין-שיקורסקי, גויס לצבא אנדרס ושם נתקל באנטישמיות קשה. אליהו שירת בפלוגה נגד-טנקים. לאחר-מכן סיים קורס חובשים כללי בהצטיינות ונעשה עוזרו הראשי של הרופא שגילה בו "כשרון רפואי עליון". עם הצבא הפולני עזב את רוסיה ודרך הים הכספי, הגיע לפחלבי באיראן ומשם לחבניה, בסיס הפלוגה. הוא סייר באתרי חפירות והחל להתעניין בארכיאולוגיה. בסתיו 1943 הגיע עם חיל אנדרס לארץ, חנה בעזה ויצא לסייר בארץ ובעבר-הירדן. בארץ נפגש עם אחותו וגיסו שניצלו בנס ממחנות ההשמדה באירופה. אליהו ערק מהצבא הפולני והצטרף לקיבוץ מעגן. מאוחר יותר עזב את הקיבוץ שנתחבב עליו כדי להמשיך בלימודים ועבר לירושלים. הוא הצליח לעמוד שנית בבחינות-הבגרות ונתקבל לאוניברסיטה, לפקולטה למדעי היהדות וארכיאולוגיה. הוא התגייס לנוטרות כדי לקשר את שירותו ב"הגנה" ולהמשיך בו בזמן הלימודים. בסיסו היה בתחנת-הנוטרים שבבית-החולים "הדסה" בקרבת האוניברסיטה. באוקטובר 1947 נשא לאישה את מרים סקורה. ביום החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות, הוזמן על-ידי הסוכנות לנהל סמינריון לידיעת הארץ בתל-אביב. הוצעה לו עבודת הנהלה קבועה במוסד למדריכים, אולם המלחמה הפרה את התכניות האלו. בראשית המלחמה שמר בשכונות ירושלים וליווה שיירות בין "הדסה" לבין העיר. בפברואר 1948 נכנס לתפקיד קצין-מודיעין בחבל החמישי של העיר והשתתף בתכנון הפעולות, בעיקר ערב יציאת האנגלים. ידו היתה בתכנון המוצלח של כיבוש מגרש הרוסים. ביום ט"ז באייר תש"ח (25.5.1948), בשעת הפגזת ירושלים, נפגע ברחוב ונהרג בו במקום. נקבר בשייח'- באדר א'. ביום כ"ח באלול תש"י (10.9.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.