,אֵ-ל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה
,עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמות חַיָּלֵי צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל
,אֵ-ל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה
,עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמות חַיָּלֵי צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל
בנם של שמחה ויחזקאל. מרדכי נולד בבאר שבע ביום י"ט בשבט תשכ"ב (24.1.1962), ומילדות נקרא בפי כול – מוטי. הוא היה ילד חמישי במשפחה שבה שמונה אחים ואחיות, אח לסעיד, אהובה, דודו, שושנה, נעמי, מזל ואהרון. מוטי גדל והתחנך בעיר באר שבע. הוא למד בבית הספר היסודי "מעוז א'" והמשיך ללימודים תיכוניים בכפר הנוער "ניצנים", אשר שכן מדרום לאשדוד. עד כיתה י' למד לימודים ריאליים, ומכיתה י"א למד במגמת מכונאות ימית. בכפר הנוער "ניצנים" הכיר מוטי חברים חדשים, ורבים מהם נשארו חבריו כל חייו. מגיל צעיר מוטי בלט בין חבריו ללימודים, הן בשובבותו והן ביצירתיות ובסקרנות שגילה בכל נושא. חבריו כינו אותו "מדען" לאור רצונו העז לדעת, לחקור ולגלות תחומים רבים. הוא אהב מאוד לצפות בערוץ המדע וב"נשיונל גיאוגרפיק" בטלוויזיה. בחודש דצמבר 1979 התגייס מוטי לצה"ל ושירת ב"גוש מגן" כנשק. בשנת 1984 הוא השתחרר מהצבא, אך כעבור פחות משנה התממשה משאלתו והוא שב לשירות קבע בצה"ל כאחראי נשק בבסיס "חיון". בשנת 1989 הוא עבר לשרת ב"מחנה נתן" בבאר שבע, וב-1991 הצטרף לחטיבת "גבעתי". במהלך שירותו למד מוטי במכללה הטכנולוגית בבאר שבע והוסמך כטכנאי תעשייה וניהול. לאורך שנות שירותו בחטיבה כאחראי נשק שירת מוטי ביחידות שונות, ביניהן הפלס"ר, הגדס"ר ומפקדת החטיבה. בשנת 2005 הוא נבחר כנגד מצטיין, וטס לטיול ברחבי אירופה היפה. בשנת 2007 יצא מוטי כחבר במשלחת "עדים במדים" לפולין, ובגאווה נשא את דגל ישראל כשצעד יחד עם כל חבריו למשלחת. סיפר מפקדו של מוטי: "במהלך שירותו לקח מוטי חלק פעיל בהקמתו של הגדוד בפרט ובהתהוות החטיבה בכלל, וביצע מספר תפקידים מקצועיים. מוטי היה אחד מעמודי התווך של היחידה, שותף פעיל ומלא בכל הפעולות והמבצעים, ואף לחם כתף אל כתף עם כל החיילים … מוטי היה איש מקצוע יוצא דופן, אדם חרוץ ואחראי מאין כמוהו, אשר ביצע את המוטל עליו במסירות אין קץ". במהלך שירותו הועלה מוטי לדרגת רב-נגד. מוטי המפקד היה כאבא לכל חייליו. אחד מהם, רז, כתב לו עם שחרורו בשנת 2005: "עוד לפני שהתגייסתי לצה"ל אמרו לי שיותר מהמקום בו אני משרת חשוב המפקד. כבר ביום הראשון בבסיס אמרו לי שקיבלתי את המפקד הכי טוב בצה"ל … משך כל שירותי תחתיך רכשתי ידע עצום לא רק כנשק, אלא גם באיך להיות בן אדם, איך לעזור מבלי לבקש תמורה. אני רוצה להודות לך מוטי שנתת לי לעבור שירות למופת, שירות שבו כל יום היה היום הכי מצחיק, מעניין, מלמד ומאתגר שלי בצבא … אתה בהחלט אדם שעושה את הדרגה ולא להיפך". צביה, אימו של רז, כתבה למוטי עם סיום שירותו של בנה: "אני מודה לך כאם ורואה בך חוליה חשובה בשרשרת עיצובו של רז כאדם. מי ייתן וירבו מפקדים כמוך בישראל". במהלך שירותו הצבאי הכיר מוטי את מרים, על ידי שידוך שבוצע באמצעות הדודות. הקשר החל במפגש בבית הוריה של מרים, בנוכחות הדודות, וכבר אז הפגין מוטי ביטחון, הרגיש כבן בית ושבה את לב הוריה ואחיה בחינניות ובהומור שהפגין. במהלך היכרות של כחצי שנה צמחה אהבה גדולה. מוטי ומרים נישאו בפאר ובהדר בשנת 1986 באולמי "נרקיס" המפוארים. זו הייתה חתונה ראשונה במשפחתה של מרים, והשמחה הייתה גדולה. בני הזוג הקימו את ביתם בבאר שבע, בשכונת רמות. בשנת 1987 נולד בנם בכורם חזי (חן). בשנת 1989 נולד ילדם השני שלומי. בשנת 1994 נולד הילד השלישי, אור. בשנת 1999 נולדה הבת שובל וב-2001 נולד דור, בן הזקונים. מוטי היה איש משפחה חם ודואג, גם בשנים בהן אופי השירות שלו גרם שהיה בבית רק בסופי שבוע. הוא ידע להעניק חום ואהבה, ולתמוך ככל שצריך בתא המשפחתי שהקים בשתי ידיו הגדולות. מוטי גדל כשהוא סופג בבית ערכים של אהבת העם והמולדת, רגישות והתחשבות בזולת. הוא היה אדם מקובל ואהוב, חבר אמת, נדיב וטוב לב, יועץ ומחבר בין הבריות, אדם שהיה מודל לדוגמה ולחיקוי בקרב הסובבים אותו. סיפר אחיו: "מוטי אחי קנה לעצמו שם טוב במעשיו, ובתרומתו לזולת בצנעה … זו הייתה מהות הווייתו של אחי מוטי – ערכים, עזרה לזולת ללא תנאי, אושר ואהבה שהעניק לכל אדם שהכיר. אמת, יושר והגינות שהיו בנפשו וליוו אותו לאורך כל חייו". בין התחביבים האהובים על מוטי היו סודוקו, תשבצים ושחמט. הוא נהג ללוות את בנו אור למשחקי כדורגל בהם השתתף, וכך היה לצופה ולמעודד נלהב. מוטי גם אהב מאוד להקשיב לשיריו של שלמה ארצי. בשנת 2007 אובחן מוטי כחולה במחלה קשה, והחל להיאבק בה בכל כוחו. בשנים הבאות, שנות המאבק במחלה, הוא שמר על אופטימיות רבה ובמקביל לטיפולים תפקד באופן מלא כאב המשפחה וכמפקד בצה"ל. סיפר מפקדו: "לאורך כל תקופת מחלתו שמר מוטי על קור רוח ועל אופטימיות ראויה להערכה, אותה הקרין על כל האנשים שליוו אותו במאבק הממושך". מוטי נהג לכתוב לכל בני המשפחה, לספר להם עד כמה הוא אוהב אותם וגאה בהם ובהישגיהם ולהדריך אותם לקראת המשך החיים. כך עשה גם אחרי שחלה. מוטי תמיד כינה את אשתו "המלכה שלי". הוא כתב לה בסוף 2011: "כמה אני מעריך את הנתינה שלך. תמיד מוכנה לעזור, לתמוך, לתת, לאהוב. זה משהו אצלך בגנים. אני מאוד מקווה שבנינו ימצאו נשים כמוך. בקיצור אני מת עלייך וחי למענך". לבכורו חן (חזי) כתב: "אוי כמה שאני אוהב אותך וגאה בך. התרגשתי מאוד מאוד ביום חתונתך … אתם זוג מהמם, אז יאללה לעבודה, מצפים לנכד. אל תדאגו, אני אעזור". לבנו שלומי כתב מוטי: "בני החתיך. תמשיך לעשות חיים וליהנות. רק דבר אחד אל תשכח, את משפחתך האוהבת והתומכת. אני מקווה שתמצא בחורה ושתהיה יציב יותר בהחלטות שלך לגבי זוגיות …" לבן אור כתב: "לפעמים צריך לבלוע רוק ולספור עד עשר ולהרגיע את עצמך, מקווה שתלמד את זה בהמשך החיים … הייתי ממש גאה כשאימא סיפרה לי שהשתפרת בלימודי ההנדסאים. תפקידך כרגע ללמוד, כדי שיהיה לך קרש קפיצה בחיים ובצבא". לבתו שובל כתב מוטי: "ככל שאת גדלה את יותר ויותר יפה. אני מקווה שיהיה לך כוח לתת ולדאוג ולהקריב מעצמך כמו אימא, אני סמוך ובטוח שאימא תעביר לך את הגנים האלה …" לבן הזקונים דור כתב: "גדלת בשנה ולא הייתי ביום ההולדת שלך (הייתי מאושפז). אני בטוח שאימא שימחה אותך כאילו אני איתך ולידך כל הזמן … אני מצפה ממך להמשיך ללמוד, לסיים י"ב כיתות ולהמשיך גם לי"ג וי"ד כדי שתהיה לך נקודת פתיחה יותר גבוהה בחיים … בני הקטן שמור על עצמך". רב-נגד מוטי נפל בעת מילוי תפקידו ביום ט' באדר תשע"ב (3.3.2012), אחרי חמש שנים של מאבק עיקש במחלה. בן חמישים בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. הותיר אישה, בת וארבעה בנים, ארבע אחיות ושני אחים. הבן חן ספד לאביו: "אבא, אנחנו נאהב אותך לעד, תמיד תישאר בליבנו. כל אחד ואחד כאן יודע מי אתה ומה אתה ולמה אתה מסוגל. לא החסרת מאיתנו דבר, ודאגת לכולם תמיד. אז אבא, לא נמשיך את זה יותר מדי כי אתה לא אוהב נאומים ופרידות, ונסכם את זה בשש מילים: אני אוהב אותך, ואני מצדיע לך!" ספדה אחותו של מוטי, שושנה: "היריעה קצרה מלהכיל את הדברים שברצוני לומר, אך שמך מרדכי משקף ומאפיין את דמותך האצילית: מסור למשפחה ולצבא; ראשון לעזור; דרך ארץ; כבוד לזולת; יפה נפש. הייתה לי זכות גדולה לגדול לצידך. זיכרונך יהיה בליבי לעד". גיסו של מוטי, שמעון, ספד: "במהלך חיינו כל אחד מאיתנו מקבל תעודה, כאות הוקרה על דברים שעשה. אך אני תמיד נזכר בתעודה אחרת כמעט כמו בבית הספר. נותן אותה מורה קטן, מורה השוכן בליבו של כל אדם, אך במקום מקצועות ותוצאות מבחנים, מחלק הוא ציון לנושאים הבאים: ידידות, סובלנות, אהבה, הבנה, טוב לב, שובבות, שמחה, ענווה. והיא חשובה אותה תעודה אפילו מכל תעודה אחרת, ולא רק פעמיים בשנה אלא בכל דקה שעוברת. כי הרבה פעמים במרוצת החיים שוכחים אנו, ושוב שוכחים, שלהיות אדם זה מבחן החיים. הרצון עז לומר לך מוטי, שבך מצאתי יותר מאדם". הרמטכ"ל, רב-אלוף בנימין גנץ, כתב למשפחה: "מפקדיו של מוטי מספרים כי היה מעמודי התווך של החטיבה מאז ראשית ימיה … מרדכי תואר כאדם משכמו ומעלה, חבר של אמת. בשל כל אלה ועוד זכה מרדכי להערכתם ולאהבתם של הסובבים אותו. דואב הלב על מותו של מרדכי בטרם עת. בטוחני כי דמותו תאיר את דרכם של מפקדיו, חבריו ופקודיו. זכרו יהיה נצור בליבנו תמיד". ספד למוטי מפקדו, אלוף משנה עופר לוי מפקד חטיבת גבעתי: "למוטי אחי ורעי לנשק. הכרתי אותך כאיש מקצוע רציני ומקצועי המחויב למשימתו ולאחריות הגדולה שמוטלת על כתפיך הרחבות וידיך האיתנות. יותר מכול למדתי להכיר אותך בשנים האחרונות, דווקא סביב המחלה. כמה נחוש היית להבריא ולחיות רגיל, לתפקד לעבוד ולתרום את חלקך … התרכזת בחיים ובעשייה, ובאצילות אבירה נשארת אופטימי ואיתן. דמותך ואצילותך הן דוגמה ומופת ראשית למשפחתך ולילדיך ולא פחות מכך למשפחה שלנו, זאת שהשתייכת אליה בזמן שלא היית בביתך – משפחת גבעתי, שמוקירה אותך ומאמצת את דמותך זאת שמאמינה בניצחון, זאת האופטימית תמיד". בעלייה לקבר, שבוע אחרי נפילת מוטי, כתבה לו רעייתו מרים: "בבוקר פורים אני כותבת לך, התחפשתי לחזקה כדי לכתוב לך כמה מילים … אתה חסר לי כל רגע, אך אהיה חזקה גם כי אתה מתבונן עלינו מלמעלה וגם כדי שילדיך, מפקדך, אחיך, אחיותיך, אחי ואחיותי והורי שאוהבים אותך יוכלו להמשיך בחיים, כי לכולנו קשה … תעשה כל מה שחפצת לעשות כאן, כשהיה לך קשה ולא יכולת, ותשלח לנו מסרים קטנים שנדע שטוב לך. לא שאני לא בטוחה, אך ככה לפעמים תשיר לי את השיר 'אני נמס ממך' … היית בעל למופת, אבא למופת, חייל למופת, מפקד למופת וחבר מדהים. לא נשכחך לעד". הבן חן אמר בעלייה לקבר: "אבא. נתת מעצמך שלושים ושתיים שנה למדינה, אני עד לנתינה, להקרבה ולמקצועיות. השם שלך הולך לפניך. השארת חותם בכל מקום בו היית ובכל דבר שרק נגעת. תמיד תהיה בשבילנו דמות להערצה, מודל לחיקוי. כך אמרו לי חבריך: 'כבר לא מייצרים כאלה …' וכל מילה בסלע. כולנו כאחד סוגדים, גאים ומצדיעים לך, על הדרך, על הערכים, על ההקרבה ועל הנתינה. אנחנו בטוחים שתדריך אותנו מלמעלה, שתכוון כל אחד ואחד אל הדרך הבטוחה והנכונה, ושתשמור עלינו מכל משמר. אבאל'ה אל תדאג לאימא, לאור, לשובל ולדור, כי אני ושלומי כאן. מבטיחים לך לשמור, לדאוג ואם צריך גם להגן עליהם בגופנו, בדיוק כמו שאתה היית עושה". דור, בן הזקונים, כתב לאביו, "לאבא חולה נשק": "אתה בשבילי מלאך משמים / משגיח עלי בשבע עיניים / כשאני מהרהר בך אבא / האושר מציף את ליבי פנימה / אתה יוצק לתוכי שלווה ותום / ותמיד שופע אהבה וחום // אתה יודע אבא / רצונך יוליכני קדימה / בנועם, ברוך, בעדנה ובחיוך / בי נטעת יסודות של חינוך / העל כל אלה אוכל להודות? // מי ייתן ואלו הנבטים (אני ואחי ואחותי) / יניבו ויצמיחו בתים מאושרים / שיפרחו לשם ולתפארת / כמו שאיחלת לנו בחייך". כתב אחיו של מוטי: "אח יקר ואהוב, איזה כאב שלא ניתן לכמת. אין מילים לתאר, ימים קשים, ועדיין לא נקלט במוחנו שאינך. עוצמתך וגדלותך ילוו אותנו כל חיינו. אתה בליבנו, בנפשנו, במחשבתנו. אתה נוכח, עם ידך הגדולה והמחבקת, יד שיש בה חום ואהבה ומסירות לחברים, לאחים, לילדים ולאישה. יד שיש בה רק נתינה ללא גבולות". באתר עמותת חיל חימוש נפתח עמוד לזכר מוטי ובו קורות חייו, סרטון הכולל תמונות רבות שלו מחיי המשפחה שבבית וזו הצבאית, מכתבים שכתב לבני המשפחה, מכתבי הוקרה שקיבל ודברי הספד.