יחזקאל, אהרן

בן רעיה ועזרא. נולד ביום כ"ז בניסן תשל"ד (19.4.1974) בתל אביב. אח לשרה וליפה. בן למשפחה ששורשיה נטועים עמוק באדמת ארץ ישראל, ילד טוב וממושמע שינק בביתו ציונות וערכים, ולדברי סבתו, כבן לאב ספרדי ולאם אשכנזייה, גילם באישיותו את מיזוג הגלויות במיטבו. ראשית ילדותו של אהרן הייתה בתל אביב, שם עלה לכיתה א' בבית הספר היסודי "דוגמה". בהגיעו לכיתה ג' עברה המשפחה לכפר ידידיה. הוא המשיך את לימודיו בבית הספר היסודי שבמושב בית יצחק, משם עבר לחטיבת הביניים "רופין", ואת לימודי התיכון עשה בבית החינוך הניסויי-קהילתי "רמות חפר" שבקיבוץ מעברות. היה מקובל על כולם ואהוב בזכות מזגו הטוב – חייכן ומאיר פנים, מנומס ומסודר, וכל מהותו – נתינה ואהבה. "האדם עם הנשמה הכי גדולה שאני מכירה," כתבה ידידתו שני, "תמיד שש לעזור, תמיד עם חיוך, תמיד באהבה ענקית." כתלמיד תיכון עבד במשק הפרחים של אחד מחברי המושב, וכן סייע לאמו במיון ביצים. הים היה מאהבותיו הגדולות; אהרן הרבה לשחות, לצלול וכן עבר קורס מצילי ברֵכה, וזמן מה עבד במלון "דניאל" שבהרצליה כמציל. גם כדורסל אהב לשחק. ובכלל, אהרן היה אדם פיזי מאוד, אדם מאושר שאהב את החיים וידע ליהנות מהרגעים הקטנים; על שפת הים שבחוף נעורים בנה לעצמו "פאב", שם נהג להתרווח, לשתות את הבירה החביבה עליו, ולדמיין כיצד כשיהיה גדול, ינהל פאב אמיתי, ובמקביל, יפתח בית בד להפקת שמן זית. בביתו התחנך אהרן לאור דמותו של דודו, אחי אמו, רב-סרן רפאל-מנחם מילוא (מלניק), מעמודי התווך של יחידת הקומנדו הימי, שנהרג בצפון מפרץ סואץ בספטמבר 1969, בתקופת מלחמת ההתשה, בעת שפיקד על מבצע הטבעת שתי טרפדות מצריות. המורשת שהותיר הדוד, בשילוב האמונה החזקה בצורך לתרום לעם ולמולדת, הובילו את אהרן להתנדב ל"צנחנים". עם גיוסו לצה"ל, ב-22.11.1992, החל אהרן את מסלול הלוחם, וסיימו בהצלחה. "את הגאווה והכבוד שהבאת למשפחתך במסדר הסיום של 'מסע הכומתה'," כתב ידיד המשפחה, "קשה לתאר במילים." משך שלוש שנים שירת אהרן באחד מגדודי הצנחנים, ולקראת סוף שירותו הסדיר מונה לתפקיד רס"פ – רב סמל פלוגתי. לאחר שחרורו בנה אהרן את ביתו במושב כפר ידידיה, בנחלה של סבתו שושנה. סבתא עלתה לארץ מגרמניה בשנת 1933, ואהרן ניהל עימה מערכת יחסים מיוחדת במינה – "לאהרן היו סנטימנטים לדברים עתיקים," מסבירה אמו, "והוא התחייב בפני סבתא כי ישמור על המורשת." אהרן החל לעבוד כרפתן, ותקופה מסוימת עבד גם במחסן ציוד לבעלי חיים. כל חברי כפר ידידיה הכירו את עלם החמודות, נעים ההליכות, שאהבתו לאדמה בלתי מסויגת וחריצותו היא לשם דבר. כתבה רמה, חברת המושב: "… האוויר שאהרן השאיר אחריו היה רווי חיוך. שמחת החיים והאדם שקרנה ממנו הייתה מידבקת. … לנו, בני הכפר היקה הזה, שהתחנכנו על ערכים רציניים כמו עבודה, אחריות, תכנון לטווח ארוך, הביא אהרן משב רוח מרענן של 'הכאן והעכשיו', של שובבות ושל הנאה; של שמחה אמיתית בחברים ובדברים הטובים שהחיים שסביבנו יכולים להציע – באוכל, בשתייה, בים…" החברים של אהרן מספרים על חבר נאמן ואהוב, ועל אדם אופטימי שליבו רחב ופתוח, שתמיד נמצא שם כדי לעזור. "בשבילי," תיאר אורי, חברו, "כשאומרים 'מלח הארץ', לגבי אהרן הביטוי קורם עור וגידים: מושבניק, גבוה, חזק, שזוף, תמיד מחייך, שומר על מצב רוח טוב." אהרן, מוסיפה רעיה אמו, צפה אל העתיד, ובראשו צצו כל העת רעיונות חדשים לעסקים וליוזמות מקוריות – "הוא רץ להשיג את המיליון הראשון…" בשנת 2002, בעקבות הבאת עובדים זרים מתאילנד, פוטר אהרן מעבודתו. את התסכול הרב שחש ביטא מעל דפי העיתון "ידיעות אחרונות", במדור "תגובות": "במשך כמה שנים עבדתי כשכיר בעבודה חקלאית, חלבתי בערב ושאבתי בורות זבל, בעזרת טרקטור, בשעות היום. למרבה הצער, בחודש מאי 2002, אישרה הכנסת את בואם לארץ של 6000 עובדים זרים… אחד העובדים האלה הגיע למקום עבודתי, ואני פוטרתי. … ביליתי במילואים שלושה חודשים מתוך חצי שנה. כשאני נקרא לדגל, אני מתייצב כמו מכונה משומנת. אך כאשר המדינה נקראת לעזור ולתמוך בנו, אזרחיה, … היא אינה עושה זאת. לכן אני, חייל מילואים שמשרת בחטיבה קרבית, הנחשבת לאחת הטובות בצה"ל, מבקש בזאת להעביר את כל חובותיי לעובד התאילנדי החוקי, שישרת בצבא בשירות מילואים ויילחם במקומי. … אני מרגיש כפועל היהודי האחרון שעובד עדיין בעבודות כפיים, והמדינה מתביישת בו. המדינה שלי, באופן מוזר, רוצה בחיסול העבודה העברית בארץ ישראל." מכתבו של אהרן עורר הדים רבים והוא זכה לכינוי "המוהיקני האחרון". אלא שאהרן לא באמת יכול היה להתנתק ממקורותיו ומרגש האחריות שפיעם בו. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, הוצף אהרן בתחושת המחויבות העמוקה, והיה חדור מוטיבציה להכות באויב. ב-30.7.2006 גויס למילואים ב"צו 8", ועלה צפונה, עם גדוד 7008 של חטיבת הצנחנים. בתפקידו כרס"פ היה אהרן אמור לשהות במִפקדה ולא להיכנס ללבנון, אולם הוא התעקש למלא את שליחותו כלוחם, והצטרף לצוות הרתק של הגדוד אשר סופח לפלוגת נ"ט (נגד טנקים). "הוא היה מורעל כמו בימים של הסדיר," מספר חברו אורי. הכוח נכנס ללבנון בערבו של יום שלישי, 8.8.2006, והחל בהליכה לכיוון היעד הראשון – כפר דֶבֶּל. עם שחר יום שישי, י"ז באב תשס"ו (11.8.2006), לאחר הליכה ממושכת וקשה, הגיעו הלוחמים לפאתי הכפר ראשף. אהרן, אשר היה ידוע בחוסנו ובכוחו הרב, נשא על גבו במסע זה משקל אדיר אשר כלל אספקה ותחמושת רבה. "המשקל שנשאת על כתפיך היה כבד מנשוא," כתבו חבריו, "אבל סחבת כמו אריה. נסכת בנו ביטחון רב ששום דבר לא יכול לקרות … ההליכה הייתה קשה מאוד, אך לרגע לא חשבת לעצור, אלא להפך, עזרת לחבריך. דאגת לשמור כל הזמן על מורל גבוה." עם כניסת הכוח לכפר התפתחו חילופי אש קשים עם מחבלי החזבאללה. בשעות הבוקר המאוחרות, בעת שהסתער עם חבריו לעברם, נפגע אהרן מירי כדור בודד אשר פגע בחזהו, ונהרג במקום. בחצות הליל פונה על כתפי חבריו אל משטח הנחתה מאולתר שהוקם קילומטרים ספורים מן הכפר, ומשם חזר במסוק לישראל. בן שלושים ושתיים היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין שבכפר ידידיה. הניח אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל-ראשון. ספדו לו חבריו לפלוגה: "אהרן הגדול מכפר ידידיה, ידיד האדם. אחינו, הגבר שבגברים, גיבור אמיתי. כשמך כן היית – כמו אהרן הכוהן, אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את הבריות, אוהב ואהוב על כולם, משרה חן, חסד ואחווה על כל סובביו. בנית את ביתך במו ידיך על האדמה שכה אהבת, נטעת כרמי זיתים, השרשת שורשים על אדמת אבותיך. … אתה סמל הגבורה הישראלית, שהתעקש לא להישאר על הכלים מאחור, אלא התנדבת כחלוץ לפני הפלוגה, לפני העם, במלחמה כנגד הרוע. … נזכור אותך תמיד, אוהבים אותך, מתגעגעים אליך!" ספדו לאהרן חבריו מהאזרחות: "לאהרן שאנחנו כל כך אוהבים, לאורך השנים צברת עדת מעריצים שנמשכו אל השמחה ואל שלוות החיים שהפצת … מאחורי מראה קשוח ומחוספס, הסתרת נשמה טובה, נדיבה ועדינה שלא תשליך בדל סיגריה ברחוב, ושיודעת ליהנות גם כשלא הכול טוב." ספד לו מרדכי בן-יצחק אבולעפיה, בשם מתפללי בית הכנסת "רבי מאיר בעל הנס", שסבו אהרן, שעל שמו נקרא, היה ממייסדיו: "… עלם חמודות היית בשלושים ושתיים שנותיך, גבר נאה, גבוה, תמיר, ותמיד תמיד חיוך קטן ומבויש נסוך על פניך. … תמיד בנימוס ענית, בענווה, במין חיוך של מתן כבוד ודרך ארץ. 'מלח הארץ' היית … עכשיו, כשהלכת, מה שנותר הם הזיכרונות, התמונות והסרטים אשר מהם תיישר מבטך, מעין צוואה לנשארים: 'תהיו חזקים'…" ספדה לו שני, בשם החבר'ה: "אהרן, … אין עוד בן אדם כמוך בעולם, כל כך מיוחד, שרואה את העולם בדרך מיוחדת משלו … את זכרך לעולם נשמור, ונמשיך לצאת, לבלות ולשמוח, וכל פעם שנרים כוסות ונשיק בקבוקים, זה יהיה אך ורק לזכרך. מהיום, בחבר'ה, כבר לא נגיד "לחיים" – נגיד "לאהרן". אוהבים אותך." כתבה ציפי גלאוברמן, גרושתו: "אהבת חיי. חלפו כבר כמעט חמש שנים מאז שנפרדנו, אך הייתה זו המלחמה הארורה שהפרידה בינינו לנצח. הייתי ילדה כשנפגשנו לראשונה, חיילת צעירה בתחילת דרכה ואתה גבר חולם, עדין ונאה, בעל עיניים תמימות וגדולות, שהיה אפשר לראות דרכן את כל הטוב שבעולם. … היית בשבילי סלע להישען עליו, כתף לבכות עליה, היית בשבילי הכול. … נפעמתי כל פעם מחדש מהשנינות שלך ומהיכולת שלך לאהוב את החיים ולחיות בקלילות יותר מכל אדם אחר. … לא הספקתי להגיד לך כמה אהבתי אותך, איזה אדם נהדר ומדהים אתה ואיזה זכות עצומה הייתה לי להיות נאהבת על ידך. … אני יודעת שיש מלאך ששומר, מסתכל עליי מלמעלה, מברך אותי וסולח. נפרדת ממך בכל יום מחדש." בספר שהוצא לזכרם של חללי מלחמת לבנון השנייה, ציירו בני משפחתו של אהרן קווים לדמותו: "בחור תמיר, ראש מגולח, זקן וזיפים ובאוזניים עגילים – גבר מדהים! תמיד עם חיוך על הפנים, ומהעיניים הטובות משתקפת נשמה אדירה. תמיד נכון לעזור, מלא קסם, משרה אווירה מיוחדת, נינוחה ורגועה, חברות אמיתית ואמיצה. אהרן היה אוהב אדם והיה אהוב על כולם. נזכור אותו כשהוא מתהלך בנעלי רפתן, עובד במטע הזיתים שנטע באדמת הכפר שכה אהב. אוהב את הים ואת המיית הגלים. אוהב אדם ואת מדינתו. מסודר, קפדן ורודף צדק." זמן קצר טרם נפילתו, פתח אהרן דף חדש בחייו: לאחר תקופת משבר וגירושיו מציפי, שעמה ניהל קשר זוגי רב שנים, התאושש, החל ללמוד מינהל עסקים במכללת רופין, ולא ויתר על חלומו – לפתוח פאב ולייצר שמן זית. שלוש שנים קודם לכן, הזמין כמה מחבריו לפלוגת המילואים והסדיר להצטרף אליו לנטיעה של עצי זית בשטח חקלאי של משפחתו בכפר ידידיה. לאחר נפילתו, קיבלו על עצמם החברים להמשיך את דרכו, והם מטפלים במטע שאהב כל כך, ומייצרים שמן זית. אסף קרמר, בן המושב בת חפר ואחד החברים כתב ב"על חפר", העיתון של עמק חפר: "אהרן, חקלאי בנשמתו, היה ידוע באהבתו לעבודת האדמה ולא פעם דיבר על רצונו להביא לכך שאנשים יהפכו את מסיק הזיתים לבילוי משפחתי בחיק הטבע. מי ייתן וחזונו יהיה לחזון נפרץ." ביום שבת חורפי ובהיר, שלושה חודשים לאחר נפילתו של אהרן, החל חזונו להתממש כאשר עשרות חברים, קרובי משפחה ובני כפר ידידיה פשטו על שני המטעים הצעירים שנטע, ומסקו, בתוך שעות ספורות, יותר מטון וחצי זיתים (כארבע מאות עצים). "כשאנחנו רואים את השמן יוצא," אמר דניאל פדוביץ', אחד החברים, "זה כמו לראות את אהרן מחייך." במסגרת מפעל ההנצחה שיזמה אוניברסיטת חיפה להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה, מוענקת לזכרו של אהרן מלגת לימודים, תרומת קרן "אמא". בכפר ידידיה הוקם גן שעשועים על שמו – "גן אהרן" הגן נחנך ב-20.4.2007 "בגן שעשועים שומעים תמיד צחוק של ילדים, במקום זה יש שמחת חיים ותקווה לעתיד. רוחו של אהרן ואהבת החיים שלו תישמר בגן צעירה לנצח." כתבה רמה, חברת המושב: 'מורשת' היא מילה גדולה שאהרון ודאי לא היה משתמש בה, אבל זו המילה המתאימה ביותר כדי לבטא בו-זמנית את החור העמוק שהשאיר בתוכנו ואת השיעור שהותיר לנו: להעריך את כל הטוב שיש לנו, ולדעת לטעום מהיופי ומההנאה שהחיים יכולים להציע לנו."