ישי, בן רבקה ודוד, נולד ביום כ"ו בסיון תרצ"ז (6.6.1937) בקיבוץ תל-יוסף, בעיצומם של מאורעות הדמים שקדמו למלחמת העולם השנייה. שנות חייו הראשונות היו רצופות העדרויות של אביו, שיצא בשליחות ה"הגנה" לקורסים, ללחימה ולפיקוד על יחידות, שהגנו באותן שנים על חיי היישוב. ישי חי את אווירת הכוננות, ההתנדבות וההקרבה וגדל עליה וכבר בגיל צעיר, עוד בהיותו תלמיד בבית-הספר המשותף של תל-יוסף ועין-חרוד, ידע לאחוז בנשק. הוא היה הולך עם אביו לסיורי שכנים בכפרי הערבים באזור, יוצא עמו למטווחים והכיר כל שעל של אדמה בעמק ובגליל. במלחמת העצמאות, כשהיה בן אחת-עשרה, נקרא אביו לשירות וישי היה מחכה לו, כדי לשמוע מפיו על הפעולות שהשתתף בהן, ובלבו ביטחון מלא: "לאבא שלי לא יקרה כלום". בשנות הלימודים הראשונות שקד ישי על לימודיו אולם לפתע התערער מעט אמונו בעצמו ושקדנותו פחתה. בשנת הלימודים האחרונה צמח והתבגר פתאום, החל מתעניין בלימודים וסיים י"ב כיתות בציונים טובים. מילדותו אהב ישי את החי וכל שעת פנאי היה מקדיש לעדר הצאן, לעזרה בחליבה ולטיפול בכבשים. הוא למד את מלאכת הגז, שנעשתה אז במספרים, והפך עד מהרה לאחד הגוזזים הטובים בעמק. גם כשהיה מגויס בהדרכה ואחר כך בצה"ל, נהג לבלות את חופשותיו בקרב הצאן. ישי ניכר באישיותו רבת-הצדדים כשם שניכר בקומתו הגבוהה, בכתפיו הרחבות ובחיוכו החם. הוא אהב גם מכונות ומגיל צעיר השתלט על כל הכלים במשק. הוא היה רוכב מעולה ואהב מוסיקה בכל נפשו. לא היה קונצרט תקליטים או הופעת אמנים, שלא נכח בהם וכן היה נגן מעולה בקלרנית ובסקסופון וחבר בתזמורת של הקיבוץ. חבריו לא ישכחו את הקטע מתוך הפתיחה "המשורר והאיכר" של סופה, אשר בה היה לישי קטע סולו נהדר. לא אחת חילץ את התזמורת ממצבים קשים בעת ביצוע יצירה זו או אחרת. חרף יכולתו העצומה, ההספק וכושר המעשה שלו, היה ישי צנוע ועניו, חיוכו מבויש קמעה, וכאילו לא נוח לו להתבלט. כאילו נבוך היה מן היכולת הפיסית העצומה שלו, מכתפיו הרחבות, נבוך מכדי לתת ביטוי לעדינות נפשו באמצעות כתיבה או נגינה. אהבתו הגדולה הייתה ילדים ואהבה זו גם קבעה לאחר שנים רבות את ייעודו. לאחר י"ב שנות לימוד בבית-הספר, גויס ישי לשנת עבודה והדרכה בחטיבת הנוער של משקי איחוד הקבוצות והקיבוצים. בשנה ההיא הוטלו עליו משימות ארגון ועבודה קשות ביותר והוא עמד בהן בהצלחה. ישי גויס לצה"ל בסוף אוגוסט 1956 וכמובן מאליו התנדב לחיל הצנחנים. בתקופת הטירונות השתתף במבצע "קדש" ועשה בפיקודו של הרב גורן עם החוליות שהוטל עליהן לחפש נעדרים וחללים. כן מילא תפקידי אבטחה. בשוב היחידה לבסיסה נשלח ישי לקורס מ"כים, שבסיומו ארגן את מסיבת הסיום. כבר אז ראו בו מפקדיו קצין לעתיד ומדריך מעולה ובמחצית 1957 שלחוהו לקורס קצינים. לאחר סיומו עסק בהדרכה ואחרי כן מונה מ"מ. כשהגיע מועד שחרורו מהשירות הסדיר לחצו עליו מפקדיו לשרת במסגרת צבא הקבע, כי ראו בו מפקד מצוין לעתיד. הוא הוזמן לשיחה אצל הרמטכ"ל, וכאשר הביא את הדבר בפני הקיבוץ, אושר שירותו בקבע. מאז החל עולה בסולם הדרגות והתפקידים בצה"ל. במשך כל תקופת שירותו היה ישי יוצא בקביעות לצניחות ובאחת הצניחות נפגע בגבו. כעבור זמן נזקק לניתוח בגבו. את זמן ההחלמה שלאחר הניתוח ניצל כדי להתכונן לבחינות הבגרות. הוא עמד בהן בהצלחה ולאחר שהחלים יצא ללמוד בפקולטה להנדסת אלקטרוניקה בטכניון בחיפה, במסגרת השירות בצה"ל. בשנת 1961 נשא ישי לאישה את חברתו נירה. בנם הבכור, עמית, נולד בעת שלמד בחיפה, ואחרי שסיים את לימודיו והמשפחה עברה לתל-אביב, נולדה הבת טל. במלחמת ששת הימים השתתף ישי בלחימה על צומת רפיח ואחרי כן בכיבוש עזה והרצועה ומשם המשיך אל עבר התעלה בציר הצפוני. ביום השני של הקרבות תפסו אנשיו שלושה ערבים בלתי חמושים וכאשר רצו לעשות בהם שפטים עמד ישי מול אנשיו, כשנשקו דרוך בידו, ולא הניח להם לפגוע באנשים בלתי חמושים. שמו הלך לפניו בשל אומץ לבו ועמידתו האמיצה על טוהר נשקם של פקודיו. לאחר המלחמה היה ממקימי סיירת "חרוב" ושימש בה מפקד בכיר ודרגתו אז רב-סרן. תוך שירותו ביחידה סיים את לימודיו בטכניון ובמאי 1969 הוענק לו תואר מוסמך. כל זאת השלים תוך פעילות מבצעית מאומצת בראש חייליו, שהיו מוכנים ללכת אחריו לכל מקום, לכל מירדף, לכל פעולה. בנוסף לתפקידו עסק ישי בפיתוח אמצעים שונים ושכלולם. צה"ל יכול להתברך בכלים לטשטוש דרכים, לגילוי עקבות מחבלים ועוד, אשר ישי פיתח אותם. באותה שנה הועבר לחיל המודיעין, ובהמלצתו לשינוי התפקיד כתב מפקדו: "בכישרונותיו והשכלתו מעל לרמה המקובלת, יש לו השכלה אקדמית-טכנולוגית וכושר חשיבה מצויין…". בתפקידו החדש מצא ישי את עצמו עוסק בדברים שונים לגמרי מאלה שעסק בהם כל השנים. הוא הביא לתפקידו החדש את פעלתנותו ואת יזמתו והקדיש שעות רבות לבעיות החדשות שהעמיד התפקיד. זו הייתה תקופה של נסיעות וסיורים במרחבים עצומים, בכל פינה של ישראל השלמה. בשנת 1972 מונה ישי קצין אמל"ח פיקודי בדרום, בפיקודו של האלוף שרון, ועבר עם המשפחה כולה להתגורר בבאר-שבע. בשנות שירותו בצבא הקבע והעברת משפחתו ממקום מגורים אחד למשנהו, שמר ישי על קשר הדוק וחם עם משפחתו ועם קיבוצו. הוא הרבה לבקר במשק, ידע שמו של כל תינוק שנולד, הכיר כל בית שהוקם וכל שדה שנחרש, לרבות הצאן שאהב. מכתביו אל אחיו ושלוש אחיותיו הצעירים שופעים אהבה ורוך ומלאים התעניינות בכל העובר עליהם ודאגה רבה על עבודתו הקשה של אביו כמנהל מפעל המתכת של הקיבוץ. סיפוריו על הצניחות, על העבודה ועל הקשרים עם חבריו ועם פקודיו, מלאים הומור חם ולבביות ועל כל אלה שורה אהבה רבה שרחש לכולם. אחרי שבע-עשרה שנות שירות בצה"ל, כשדרגתו סגן-אלוף, החליט ישי לעזוב את הצבא ולעסוק במקצוע שגילה כיעודו האמיתי אחרי כל-כך הרבה שנים – ההוראה. הוא ויתר על הפנסייה שהמתינה לו והחליט לעבור עם המשפחה לקיבוץ אפיקים, שם יהיה מורה במקצועות החשמל והאלקטרוניקה. במחצית אוגוסט 1973 עזב ישי את הצבא ובספטמבר של אותה שנה עבר להתגורר באפיקים. הוא הספיק להיות בביתו החדש חודשיים וחצי בלבד, קשר קשרים יפים עם חברי המשק והצליח לרכוש את לב תלמידיו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה ישי באפיקים. יומיים חיכה לצו הקריאה, ומשלא בא הצו נסע לבסיס הצנחנים והתייצב. משם יצא עם סיירת דרומה לרפידים. אחרי ימים אחדים של סיורים במקומות שונים בסיני, הצטרף לגדוד שריון בפיקודו של חברו אהוד ברוג. ביום 16.10.1973 כשהיה הגדוד בהתארגנות לקראת צליחת התעלה, הגיעה הוראה לצאת לעזרת גדוד צנחנים ולחלצו מאזור "החווה הסינית". ובבוקר יום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) הסתער הגדוד על עמדות המצרים כדי להשמידן. ישי הצטרף לטנק המג"ד כמקלען. איש צה"ל ותיק, סגן-אלוף ומהנדס, שימש כאיש צוות טנק, כחייל מן השורה, ופעל יחד עם ידידו. שניהם יחדיו על הצריח, ישי מימין ואהוד משמאל, המטירו אש מקלעים ורימונים על האויב. בשעת לחימה מתוך הקרבה עצמית למופת נפגע ישי ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בתל-יוסף. השאיר אחריו אישה, בן ובת, הורים, אח ושלוש אחיות. קיבוץ תל-יוסף הוציא לאור חוברת בשם "אלה הבנים", לזכרם של הבנים שנפלו. בחוברת פרק המוקדש לזכרו של ישי.
