בן אורלי ומאיר. אלי נולד בחיפה ביום כ"ח בתמוז תשמ"ד (28.7.1984). בן בכור להוריו, אח בכור לנועה, שחר, רן, שי והדר. אלי, שכל סובביו קראו לו בחיבה אלי, היה נער שקט, מופנם ואהוב. הוא גדל והתחנך בקריית חיים, למד בבית הספר היסודי "גורדון" והמשיך לתיכון העירוני, בו סיים י"ב כיתות. מילדותו אלי היה מאוד מקובל בחברה, ותמיד מוקף בחברים וחברות. אהבתו הגדולה של אלי הייתה משחק הכדורגל. מגיל צעיר הוא שיחק בקבוצת "מכבי" בעירו חיפה ועבר ל"הפועל" העירונית, הצטיין כשחקן בתפקיד מגן ועל כך קיבל במהלך השנים כמה אותות הוקרה. על סף העלייה לקבוצת הנוער נפגע אלי בתאונת דרכים, ונאלץ לוותר על החלום להיות שחקן כדורגל. בחודש דצמבר 2002 התגייס אלי לשירות סדיר בצה"ל, להנדסה קרבית. בתום הטירונות הוא המשיך לקורס מפקדי כיתות, בהמשך עבר קורסים נוספים וקיבל כומתת מפקד. אחרי שנתיים בשירות קרבי נאלץ אלי, מחמת בעיות כלכליות במשפחה, לעבור לשרת קרוב לביתו. עד לשחרורו הוא שירת מדי יום במסירות, ובלילות עבד בקפה "גרג" בקריית חיים ותרם לפרנסת המשפחה. אחרי שחרורו התלבט אלי לגבי ההמשך – לעבוד, ללמוד, או ראשית לנסוע לטיול בחו"ל כפי שעשו רבים מחבריו. ההתלבטות הייתה קצרה, ההיגיון הכריע ואלי בחר לעבוד וכך לעזור למשפחה. הוא החל לעבוד בשעות היום, וכן החל ללמוד בשעות הערב ניהול עסקים. אלי החל לעבוד ובמקביל הגיש מועמדות להתגייס לשירות בתי הסוהר. הוא התקבל, ובחודש יולי 2006 אלי התגייס לשירות בתי הסוהר והוצב כסוהר ביטחון בבית הסוהר מגידו. אלי יצא לקורס סוהרים וסיים אותו כחניך מצטיין. הוא הצליח מאוד בעבודתו, והיה אהוב ונערץ על הסוהרים ועל האסירים כאחד. באוקטובר 2006 הוא הועלה לדרגת רב-סמל. אלי נהג להתפלל במהלך עבודתו בבית הכנסת שבמתקן הכליאה, וכן למד בחברותא עם סוהרים נוספים – פעמים רבות, סיפרה אימו, הוא העדיף לנצל את שעות המנוחה שלו ללימוד תורה ולא לשינה. עוד סיפרה אימו של אלי על מעשי החסד הרבים שעשה כל חייו: "אלי עשה רבות עבור אימו, אחיו, חבריו, נזקקים ועוד רבים אחרים. את רוב מעשיו עשה בסתר, בצנעה ובענווה גמורה. תמיד חשב על טובת הכלל לפני טובתו שלו. כשחבריו יצאו למסיבות פורים הוא קנה משלוחי מנות וחילק בבית חולים לילדים … תמיד היה שם למען כל דורש ונזקק. נתן מכספו ולא דרש תמורה. הוא היה משכין השלום בין החברים, וכל מריבה הסתיימה בהתערבותו להשגת שלום. אלי כיבד כל אדם באשר הוא אדם ללא הבדל. כל פושט יד שפגש – קיבל ממנו צדקה. תרם לבית כנסת ועוד ועוד". בחודש ספטמבר 2007 החלו אירועים חריגים ומהומות בבית סוהר מגידו, בו נכלאו אסירים פלסטינאים ומחבלים, ואלי השתתף בהשתלטות על אסירים פעם אחר פעם וחווה חוויות קשות שהשפיעו על מצבו הבריאותי והנפשי. ביום 8.10.2007, שבועיים אחרי פרוץ המהומות, בעת שאלי היה סמל תורן במשמרת, החמיר מאוד כאב ראש שליווה אותו כל אותו יום והוא ניגש למרפאת הכלא. שם, כשהמתין לרופא, הוא איבד את הכרתו והובהל לבית חולים רמב"ם בחיפה. בבית החולים התברר שהפגיעה בגזע המוח שלו קטלנית. אלי נלחם על חייו כשבוע, במהלכו ביקרו אותו ואת משפחתו שסבבה את מיטתו רבים שהכירוהו ואף כאלה שלא הכירוהו וביקשו לחזק את המשפחה. כל אותו זמן רבנים בכל העולם התפללו לשלומו, אך אלי לא חזר להכרתו וביום ב' בחשוון תשס"ח (14.10.2007) קרסו מערכות גופו וליבו נדם לעולם. אלי היה בן עשרים ושלוש בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה המשטרתית בבית העלמין הצבאי בחיפה. לאחר נפילתו הועלה אלי לדרגת רב-סמל ראשון. כתבה אורלי, אימו של אלי: "בימי השבעה הגיעו הביתה אנשים רבים שסיפרו עליו דברים שלא ידענו בכלל, ומסתבר שהכרנו את אלי שלנו הרבה יותר טוב אחרי מותו. התנהגותו ואורח חייו נבעו בעיקר מתוככי ליבו ומערכים אשר היו טבועים בו מיום היוולדו. הדבר החשוב ביותר עבורו היה דת ומסורת. אלי דאג לקדש ביום שישי ולא פסח מעולם על ברכת המזון, כיבד את החגים ואהב במיוחד את חג שמחת תורה. ולמרבה האירוניה – יום שמחתו האחרון היה חגיגות שמחת תורה, ותמונתו האחרונה צולמה על ידי אלמוני שצילם אותו כשספר תורה בידו. את התמונה קיבלתי בשבעה. הידע שזהו יומו האחרון לשמוח? במותו פרשת השבוע הייתה פרשת נח, שעליו נכתב 'נח איש צדיק תמים היה …' זהו אלי, אלי שלנו שעזב אותנו חסרים, כואבים והמומים. 'אלוהים מרחם על ילדי הגן', נכתב פעם בשיר. אך כנראה שאלוהים בוחר לעצמו את הילדים שיגן עליהם ואת הילדים שיגנו איתו על העולם. שמור על העולם ילד, ועלינו …" באתר פייסבוק הוקמה קבוצה בשם "כואבים וזוכרים את אלי יזדי". לצד תמונות שלו עם בני משפחה וחברים מתפרסמות הודעות על אזכרות, ורבים כתבו דברים לזכר אלי. אורלי, אימו של אלי, כתבה: "… ארבע שנים בלעדיך בן שלי. במקום לחגוג אני שואלת את עצמי איך היית נראה? מה היית עושה? איפה היית עכשיו? שואלת ונשארת עם השאלות. מישהו שם למעלה שינה את התכניות מוקדם מדי וללא התראה, ואני אמורה לקבל ולהמשיך הלאה. תן לי כוח בן שלי כי רק אתה מסוגל. אוהבת ומתגעגעת עד טירוף אך מתנחמת שמתישהו עוד ניפגש. ובינתיים אמשיך להגיע ביום הזה לבית העלמין, להדליק נר לזכרך ולבכות על קברך". מאיר, אביו של אלי, כתב: "קיבלתי אותך כמתנה – בן בכור שכה רציתי, קראתי לך אליהו על שם סבך – אדם ענו, נעים הליכות וירא שמיים. אלי שלי נכתב רבות עליך, וקצרה היריעה מלהכיל את מעשיך ופועלך כאדם. סופר לי מפי מפקדיך כאשר היית פותח את משמרתך כמפקד אגף במילים: "אני אלי יזדי פותח משמרת זו ל – 24 השעות הקרובות שתבוא עלינו לטובה", ללא ציון דרגתך דבר המעיד על ענותך הרבה. לאחר השבעה הביאו מפקדיך ארגז ובו ספרי תורה, ספרים שהיו בארונית נפרדת מבגדיך כדי לשמור על קדושת הספרים. בן יקר שלי, בבית העלמין ליד קברך הטרי ניגש אליי קצין הקשר וביקש שאברך אותו, אמרתי "מי אני שאברך אותך?" נאמר לי מפיו "אתה לא יודע איזה בן גידלת, פשוט צדיק, ואתה אבא של צדיק הדבר הטוב ביותר שקרה לי בשרותי הרב בשנים כסוהר – הוא היכרותי עם אלי, למדתי ממנו רבות כאדם וכבן אדם". אלי בן יקר שלי נושא אני עיניי אל השמיים תוהה, בוהה ושואל: למה? למה?……… ככל שחולף הזמן הגעגוע אליך גובר והכאב מתגבר. אלי שלי במערת אליהו הנביא במקום הקדוש הקמתי מיתקן להדלקת נרות לזיכרון עולם בהיכל ה' לעילוי נשמתך, ובו מצוינות המילים: "כל טוב וכל הישועות" אחת מברכותיך הרבות. בספר תהילים פרק קי"ב פסוק א' כתוב "אשרי איש ירא ה' ובמצוותיו חפץ מאד" ,אכן כזה היית. בן יקר ואהוב שלי לנצח איתי ובתוכי תשכון. אוהב ומתגעגע, אבא." כתבה נועה, אחותו של אלי: "… ביום אחד הכול נקטע, השתנה, התהפך והתגמד. מאותו הרגע אין יום חסר מחשבה עליך, וככל שהזמן עובר השאלה שנשאלת 'מה אלי היה אומר/עושה?' לא מניחה ואף מסתבכת … מה היית אומר על השינוי, על ההתנהלות ועל כל סיטואציה בה אתה חסר. על הניסיון להמשיך הלאה, להתגבר, על המעבר והשינויים שהתחוללו מאז שעזבת ועל ההתקדמות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו ברגעי שמחה, ברגעי משבר ועצב. אתה חסר לכול! השיחה איתך, הצחוק המתגלגל שלך, הבכי והחיבוק. כל זה לא יחזור אלא יעלה כל פעם בזיכרון, תמונה, שיר שמתנגן בשיחה בלשון עבר, וחלומות שמופיעים מפעם לפעם … בטוחה אני שאתה מלווה אותנו בכל צעד ונותן את אותותיך כשצריך, כי כזה היית: מורה, דואג, עוזר, יועץ, משענת, כוח, אוזן קשבת ובעל יכולת נתינה מעל לכל שיעור … אוהבת אותך ומתגעגעת נורא. נוח על משכבך בשלום, אח שלי, מלאך שלי". כתב רן, אחיו הצעיר של אלי: "מה שבטוח … אליהו שם למעלה מסתכל על כולנו ומחייך שאנחנו מחייכים ושומר על כולנו, כמו שהוא דאג לכל אדם ואדם בחייו כך הוא דואג לו גם במותו. אליהו אני נשבע לך שלעולם תהיה חרוט בנשמתי. אתה חלק מגופי, הנשמה שבי. אוהב אותך עד יומי האחרון". כתב אפי, דודו של אלי: "… האל רצה אותך לצידו. כנראה שרצה את האביר הטהור המוכשר, אותו אחד שהיה פה האדם שסחב על גבו משפחה שלמה בקור רוח, בגאווה, בהערצה, בהתמדה, בחיוך ומתוך נתינה שבלתי נתפסת לקליטה … פשוט אני לא מכיר אדם שהיה מקריב כמו שאתה הקרבת, וכל זה בא מתוך הנשמה הטהורה … אליהו אתה נשארת אצל כולנו האחד היחיד והמיוחד. לעולם אבל לעולם לא נשכח, נהפוך הוא זה רק מתעצם עם הזמן". סימונה, דודה של אלי, כתבה: "… האחיין הכי קסום ומיוחד שהיה אי פעם, אלי שלי כבר ארבע שנים נסיך… אין לי דרך להבין מה קרה שם או לך, שבחור בריא וחסון כמוך שוכב שם בלי נוע בלי מצמוץ ופשוט הלכת והפעם לעולמים. הכאב של אותו הרגע קיים עד היום ובכל אירוע ולו הכי קטן שיש או חג המחשבות על הילד הקסום עולות. מקווה אני שאתה במקום טוב ולפי מה שאני זוכרת המקום מלא בפרחים וריחות, שכן מגיע לנסיך להלך על עשן ולראות פרחים יפים ולהריח את ניחוחם. שמור ילד על כל משפחתך המצומצמת והמורחבת, תן לאימא כוח להמשיך הלאה ולשרוד את היום יום. אלי ילד כמוך לא שוכחים כי אי אפשר, לא יכולים ולא רוצים …" כתבה למשפחה לילי, חברה: "… עברו שלוש שנים אך את הכאב לא ניתן למדוד לא בזמן ולא במילים. מאמינים אנחנו שכמו שהוא שמר עליכם ואהב אתכם ואת כל החברים כשהוא היה כאן, הוא עושה את אותו הדבר ומעבר לכך כשהוא נמצא שם – ואנחנו רוצים לקוות שאנו מחזירים במעט: באהבה עמוקה ובזיכרון שילווה אותנו לנצח נצחים. שתהיה נשמתו צרורה בצרור החיים". משפחתו של אלי מקפידה להמשיך מדי שנה במסורת שהתחיל – חלוקת משלוחי מנות בפורים לילדים המאושפזים בבית חולים. בקפה "גרג" בקריית חיים, שם עבד אלי, הונצח זכרו ותמונתו תלויה על הקיר בכניסה.
