יורדן, פריץ

בן זלמה וליאון (קצין ותיק בצבא הגרמני הסדיר), נולד ביום ל' בניסן תרע"ד (26.4.1914) בעיר קובלנץ, גרמניה ונתחנך בבית ההורים ובבתי-הספר היסודי והתיכון ברוח השאיפה לחידוש עוצמתה הצבאית של מולדתו הגרמנית ובמשטר של משמעת, דייקנות וחובה, והיה ספורטאי פעיל ונלהב. הוא הצטיין בשחייה, בשיט ובהתעמלות ובהיותו בן 11 כבר יצא לטיולים של כמה ימים ברכיבה על אופנים. את הלימודים העיוניים לא חיבב, אך הספרות הקלאסית היוונית-רומית וההיסטוריה של המלחמות המאוחרות דבקו בזיכרונו והיה מצטט מהן בהזדמנויות שונות. בגלל האנטישמיות בגרמניה לא נמצאה לו דרך לקריירה צבאית והוא החל את חיי המעשה בעבודה, שלא לפי רוחו ונטיותיו, כעוזר מתמחה בבית-מסחר של יהודי. שם נפגש בשליח מארץ-ישראל ובשומעו מפיו על מעשי אומץ וגבורה בהחיאת שממות, בשמירה ובהגנה, נתעוררה בו ההכרה כי שם מקומו. פריץ הצטרף לתנועת-נוער ציונית, עשה שנתיים בהכשרה חקלאית אצל איכר בסביבה, ואחר-כך בלוקסמבורג ובצרפת, ובאוגוסט 1934 עלה ארצה. עבד בחקלאות בקיבוץ גשר ובמחצבות-הגבס במנחמיה. עבר עם הראשונים את הירדן להתנחלות באשדות יעקב והשתתף בשמירה בשדות המרוחקים שבגבול עבר-הירדן. הוא התקשר אל עמק-הירדן ואל הרי הסביבה ובכושר-ראייתו המיוחד במינו תפס בזיכרונו כל חריץ ואבן ותלולית ושביל כמפה טופוגרפית מושלמת בתכלית. משפרצו המאורעות באביב תרצ"ו החלו מתגלות סגולותיו כלוחם אמיץ ונושא ייעוד גבורה מלידה. פריץ שירת בפו"ש והיה בין הראשונים בהתגוננות אקטיבית, בהפרת המסורת של ציפייה לאויב מאחורי הגדר, ביציאה לסיורים ולמארבים ובליווי יחידות חיל-הספר למשמר הגבול. הצטרף בין הראשונים לפלגות-הלילה של וינגייט, העריץ אותו כמורה ולוחם והשתדל ללמוד ממנו ולמשוך גם אחרים מהמשק שיבואו לשרת בפלגות-הלילה, ללמוד את השיטה הטובה ביותר של ההגנה הדרושה כאן: לארוב לאויב, לתקוף אותו ולהלום בו. בינתיים הוזמן ב-1938 על-ידי הקונסוליה הגרמנית שבחיפה ועל-ידי מכתב מאביו לשוב "הביתה" ולמלא את חובתו בצבא הגרמני… הוא נענה לקריאה רק לאחר למעלה משנה – כשהתנדב בראשית מלחמת-העולם לצבא הבריטי למלחמה בגרמניה. כשנפל בשבי הגרמנים ביוון ונחקר על-ידי קצינים לסיבת התכחשותו ל"מולדתו", עורר כבוד בתשובתו הישרה והגלויה: "משום שאני שוטם את הגרמנים". אך תחת לנסוע ברכבת-שבויים לגרמניה ברח בדרך רבת-סכנות-והרפתקאות (שתיאר בפשטות אמנותית בספרו "בריחתי מן השבי"), הגיע ארצה, קיבל את אות- ההצטיינות הגבוה .D.C.M על שירות יוצא מהכלל והוסיף לשרת בצבא הבריטי בעיקר בתפקידי סיור. פריץ הגיע להישגים מפליאים בכושר התצפית ומסירת דיווח, ואחרי המסע הארוך ורב-התלאות דרך צפון אפריקה ואיטליה הגיע סוף-סוף לגרמניה (וגם מעבר לה: לארצות השפלה) – בצבא הכיבוש… אחרי שחרורו מהצבא חזר לאשדות יעקב והתמסר לענייני הביטחון. מתוך תשוקה לחיים ברשות עצמו עבר להתיישב בכפר יעל של החיילים המשוחררים על אדמת המושבה מנחמיה והשתדל להכניס מיפי התרבות והאמנות לקן-המשפחה שהקים לו שם והשרה על חברתו לחיים אומץ לשאת איתו בקשיי החיים. בחורף תש"ח הגדיל לעשות בסיורים עמוקים לתוך שטחי האויב אף מעבר לירמוק, והביא ידיעות מדויקות להפליא בעזרת חושו הטופוגרפי המיוחד. הוא לא ידע פחד ואימרתו היתה: "עוד לא נוצק הכדור בשביל פריץ". פעם הוכרח להשתמש במשוריין לצורך פרטי בהחלט: להסעת אישתו ללידת בנם. במסע-יחיד נועז הביא כדורי רובה נגד-טנקים לקיבוץ גשר המנותק, ובזה הציל אותו מנפילה בידי האויב. באחד הסיורים, בדרך שנסע בה בניגוד לדעתו, רק מתוך ציות לפרטי הפקודה, עלה הג'יפ על מוקש. הנהג נהרג והוא יצא בחבלה קלה בידו. על זה אמר: "חייל ותיק אינו מת לעולם". אך בהיותו בתפקיד קרבי כמ"מ בחטיבת "גולני" בגיזרת סג'רה נהרג בפגז שפגע בעמדתו ביום ג' בתמוז תש"ח (10.7.1948). נקבר במנחמיה. לאחר נופלו הוענקה לו דרגת סגן ראשון (סגן). ביום י"ח בתמוז תשי"ב (11.7.1952) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנהריה.