בן אולגה וניסים, נולד ביום ג' באב תשמ"ב 23.7.1982)) בעיר אנדיג'אן שבאוזבקיסטן. אלכס היה אח בכור לשתי אחיותיו הצעירות – מזל ונטלי. הוא אהב את בני משפחתו, תמיד עזר לחברים והיה אהוב מאוד על כולם. בחודש מרס 1991, בהיותו בן 9, עלה לישראל עם משפחתו, שהתיישבה בדימונה. אלכס החל את לימודיו בכיתה ד' בבית-הספר היסודי "רביבים", המשיך בחטיבת-הביניים "אלון" וסיים את לימודיו בשנת 2001 במגמת חשמל בבית-הספר התיכון ע"ש ליהמן. אלכס התאמן מגיל 13 בג'ודו ואף זכה במספר אליפויות. הוא גילה עניין רב באמנות, בציור ובמוזיקה מכל הסוגים, ולמד נגינה על גיטרה בקונסרבטוריון. בשעות הפנאי עבד ב"היפרנטו" ובמלצרות באולם אירועים. בסופי שבוע עבד באולם האירועים ובתקליטנות. אהבה נקרמה בין אלכס וכריסטינה, שהיתה לחברתו במשך ארבע שנים. כריסטינה כותבת לו: "אלכס יקר ואוהב, ארבע שנים עברתי איתך יחד. אתה אדם מיוחד ומקסים, חבר מיוחד כמו בסרטים. ידידות אפלטונית הפכה לאהבה כזו סוערת, חמה וטובה… זמן רב הכרנו ולא מעט סירבתי לך עד שהסכמתי במסיבה. אלכס אהוב שלי, רק אתה עמוק בליבי, אתה האושר הגדול, רק אותך אוהב מכל. רוצה אותך רק לחבק בחום גם לפנק ולאהוב אותך לעולם. סלואו צמוד עשה הכל וכאן נגמרה ההתנגדות בגדול. בפארק הייתה נשיקה ראשונה, כזו מיוחדת ונעימה. אתה מיוחד, חם ואוהב, מוטרף ממש מכל הלב. אתה בשבילי האור בחיים, רך, אכפתי וכל כך נעים. חולה על הגוף שלך ועל היופי שיש בך, כזה נהדר שתהיה לתמיד – אוהבת אותך אהבה אמיתית. כל כך נעים לחוש באהבה הגדולה שלך…" באוגוסט 2001 התגייס לצה"ל ועם תום אימוני הטירונות בזיקים עבר קורס חשמלאי מג"ח בבה"ד 20, והוצב בחיל-החימוש בחטיבה 500. בפברואר 2003 שובץ אלכס בגדוד 433. מוסיקה היתה כל עולמו של אלכס. ביום י' באייר תשס"ד 1.5.2004)) יצא עם חבריו לבילוי בבאר שבע ולפתע, באמצע הריקוד, התמוטט ומת, והוא בן עשרים-ושתיים. שלושה חודשים לפני שחרורו הובא סמ"ר אלכס יוסופוב למנוחות בבית-העלמין הצבאי בדימונה. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות. אחותו מזל, כותבת: "אלכס, אח יקר, מרגישה בתוך תוכי ריקנות, ועיניי מלאות בדמעות. עזבת אותי ללא רחמים והצחוקים שלך, הם חסרים. מה אעשה בלעדיך אחי? תישאר אצלי לנצח בליבי! אלכס, אחי, אזכור אותך תמיד כי אתה היחיד והמיוחד." אחותו, נטלי יוספוב, כותבת: "עזבת אותנו אלכס/ המומים היינו וגם כואבים/ לחבק אותך רצינו/ ועכשיו אינך בחיים/ הכאב נשאר בליבנו/ ואתך נזכור תמיד/ שם רחוק בשמיים, משגיח עלינו לילות וימים/ אנחנו כאן למטה בחוויות בך נזכרים/ ההורים מתגעגעים וכך גם אני/ רוצים אותך חזרה כי אתה יחיד ומיוחד/ למה/? למה אלוהים שובר הכל/? למה נתן לנו לשאול/? למה אותך הוא לקח/? האם אתה למעלה מלאך/? הרוח על פנינו נושבת/ מרגישה שלידי אתה יושב/ את עצמי אני שוב שואלת/ למה לקח אותך ולא אחר./ לשאלות אלה אין תשובות/ אך לא משנה היכן אתה נמצא/ אתה אצלי במחשבות." דודתו, טניה, כותבת: "אלכס, הלכת לעולם הזה, עזבת אותי לגמרי, קשה לי לחשוב שאתה לא תחזור. אני לא מרגישה את הילד שלי, שנתן אהבה וחיבוק, ילד שהיה מאושר שנים, פתאום נעלם מהחיים. אהבתי אותך מאוד, היית מאוד חשוב לי. בלב אתה תישאר עמוק ולכל החיים. אלכס, אתה חסר לי הרבה בסודות, בדיבורים ובחיבוקים. כשהיית נכנס הביתה היית נותן הרבה אור ושמחה. אף אחד לא יחליף אותך, בלב שלי אתה ורק אתה תישאר עמוק. הלב בוכה אך כואב יותר. תסלח לי שלא עזרתי לך בזמן ולא ידעתי מה אתה עובר, לא שמתי לב שאתה צריך עזרה. עכשיו נשאר רק לזכור ולבכות את הפנים המיוחדות מהתמונות שהשארת, ולשמוע את המוזיקה שהקלטת. נזכור אותך ולא נשכח לעולם." בן דודו רמי, כותב לו: "לבן דוד שלי, 'אח' לנצח, אהבתי אותך מאוד… אתה חסר לי… כל מה שנשאר לי זה לבכות ולהסתכל בתמונות היפות שלך, ולהיזכר איך הצחקת אותי, איך לימדת אותי כל מיני דברים חשובים בחיים, וגם איך רבנו… כשהיית בצבא התגעגעי אליך מאוד, וכל יום שעבר חיכיתי לך שתחזור. תמיד התלהבתי שיש לי בן דוד כמותך שמצייר, ובעיקר עם לב זהב כמו שלך… אתה חסר לי מאוד." בן דודו, יונתן, כותב: "אלכס, אהבתי אותך מאוד, היית כמו אח בשבילי. תמיד הסתכלתי עליך מהצד ואמרתי איזה ילד טוב אתה… רגיש, אכפתי ומתחשב… אני רוצה מאוד שיהיו לי אותן תכונות כמו שלך היו. לימדת אותי הרבה בחיים. אני יודע שאהבת מאוד מוזיקה, ותמיד היית בא אליי הביתה ואומר לי: 'הבאתי שירים חדשים לצרוב', ותמיד היינו יושבים שעות יחד על המחשב וצורבים שירים. עכשיו כשאני יושב לבד על המחשב אני לא יכול שלא לחשוב עליך. כל סוף שבוע אני מחכה בציפייה שתחזור מהצבא ואתה לא חוזר, ומאוד כואב לי ומשעמם לי. עכשיו רק נשאר לי לחשוב עליך ולהיזכר בימים הטובים שהיו לנו יחד, וכל זה מאוד קשה לי כי אני אהבתי אותך. 'לנצח אחי, אזכור אותך תמיד, ונפגש בסוף, אתה יודע'…" אינסה, אחותה של כריסטינה חברתו של אלכס, כותבת: "אלכס, הכרתי אותך לפני ארבע שנים ומיד התחברתי אליך. היית לי כמו אח, איתך אהבתי לעשות הרבה דברים יחד לשחק, לצחוק, לריב וגם לשיר. היית לי לחבר אך כעת אתה חסר, הלכת בפתאומיות ובנו נשארה הריקנות. ככל שהזמן חולף בחסרונך אנו מרגישים יותר. כל כך הרבה דברים יש לי להגיד לך, אח-חבר יקר שלי, וכל מה שנשאר זה להסתכל בתמונות ולזכור את כל החוויות שחווינו יחד. לו רק היית יודע כמה אתה חסר וכמה אנו מתגעגעים אליך יותר ויותר." דיאנה חג'ג' כותבת: "כולנו שואלים את אותה השאלה: איך דבר כזה נורא קורה? ילד בן עשרים-ואחת שמתחיל את החיים, תמיד נראה בריא עם חיוך מקסים על הפנים… כשהגעת לגדוד אני קיבלתי אותך לפלוגה, דיברנו והכרנו, שנה וחצי ביחד שירתנו. בכל יום ראשון כשהיינו חוזרים לבסיס היית נכנס לחדר, קודם כל היית שומע שירים, ומתלהב כל שבוע מחדש מדיסק שקנית או משיר חדש שיצא ומבקש מאיתנו שנשמע ואז מסדר את הבגדים בארונית שחלילה לא יתקמטו. בכל ערב היינו יושבים בחוץ ומספרים איך עבר היום, מדברים על החיים בזמן הצבא ועל החיים האזרחיים. בכל מצב היית צוחק גם אם היינו מתווכחים ורבים על שטויות, בדיחות לנו היית מספר וגם על המשפחה והחברים שאתה אוהב. בכנס גדוד לפני שלושה חודשים, נפגשנו בפעם האחרונה, סיפרנו מה היה בשנה האחרונה, ומה יהיה בעוד חצי שנה כשתשתחרר, תכננת לעשות הרבה דברים שלצערנו לא יתבצעו לעולמים… בלב יש לי כאב על אובדן חבר. א-לכס החבר היקר// ל-אן הלכת והשארת את המשפחה והחברים לבדם/? כ-ולם אליך מתגעגעים/ ס-תם ככה פתאום לקח אותך אליו האלוקים/. י-ודעים אנחנו שטוב היה לך בעולם/ ו-תמיד היית שמח ומאושר/. ס-רטים אהבת לראות/ ו-מוזיקה הייתה אצלך בדם/. פ-תאום ככה באמצע ריקוד התמוטטת/ ו-למשפחה ולחברים על כאבים אף פעם לא סיפרת/. ב-וכים אנחנו ומתגעגעים. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים." מייקל-דויד כותב: "יושב פה בחוץ, בחום, בלחות, בין דמעה לדמעה, ומנסה להבין. מנסה ולא מצליח. כל כך הרבה דברים יש לי להגיד לך אח יקר שלי, וכל מה שנשאר זה להסתכל בתמונות, לזכור את החוויות ולנסות להמשיך בשבילך. אני מסתכל מעלה אל אלוהים ושואל למה? תמיד אמרו שאתה רוצה את הטובים ביותר, אבל יכולת לדלג עליו, רק עוד קצת להשאיר אותו איתנו, בשבילנו. אני כועס עליך, אלוהים, כי איך יכולת לקחת פרח כזה מדהים." מילנה פינחסוב כתבה את השיר "ילד מאושר": "ילד מאושר בעולם אכזר/ ילד כה אהוב אף לא מיותר/ ילד מאושר בעולם אכזר/ ילד עם לב שמעט נשבר/. איפה הוא הילד, לאן הוא נעלם/ השאיר אותנו עם דמעות הדם/ ילד כה יפה הלך לעולם אחר/ הלך לו לעולם יפה הרבה יותר/. ילד אל תכאב, ילד רק תסלח/ כואב לנו כל כך/… ילד מאוכזב בעולם אפור/ ילד שכואב לו על שעוטפנו הקור/ הוא רוצה לומר שהוא איתנו כאן/ הוא רוצה לומר שהעולם קטן/. איפה הוא הילד, הוא כאן לידי/ כעת כל כך קרוב הוא לליבי/ הוא עוטף אותנו בחום ואהבה/ ותמיד תידלק אש הלהבה/ ילד אל תכאב, ילד רק תסלח/ כואב לנו כל כך…" החברים כותבים: "נחנקנו כולנו ביום שבת. רוצים אותך כאן, שתחבק. שתחייך עם אף מכווץ, שתצחק את הצחוק ותמחא כף תוך כדי. שתשחק עם הטבעת על האצבע. לא יכולים לנשום פה, ואתה לא מדליק לכולנו את הסיגריה. אתה לא מתקשר לבדוק שכולנו מגיעים, ודווקא לשבעה שלך אתה לא מתקשר בהיסטריה לשאול מה צריך להביא. אם זה השלב שאמורים להגיד הכל, אז תן לנו להגיד תודה. אתה לא כל כך אוהב לקבל, אז רק נזכיר לך כמה נתת. תודה שתמיד היית. שתמיד ליטפת, ותמיד זכרת להגיד 'בהצלחה'. תודה שתמיד ידעת להיות בדיוק כשצריך, ובדרך כלל דקה לפני שידענו שאנחנו צריכים. ותודה שצחקת איתנו ועטפת אותנו בחום שלך, כזה שמרגישים גם מסוף העולם. תודה שאהבת אותנו. ואנחנו? אנחנו מחפשים אותך, בטוחים שהכל בזבוז זמן, שעוד מעט תתקשר לשאול אם הכל בסדר, תצחק איתנו ותגיד שזו המתיחה הכי מוצלחת שלך עד היום. נחנקנו ביום שבת, כאב נורא. אם היית יודע כמה, בטח היית מתקשר לשאול איך אפשר לעזור. מה אפשר לעשות כדי שנתחיל לנשום. אוהבים אותך לנצח אחי!".
