יונה, לטיף (יצחק)
בן עזרא וג'לייט. נולד בשנת 1951 בעיראק. כשהיה בן ארבעה חודשים עלה עם משפחתו לארץ. היתה זו משפחה ברוכת-ילדים, שלא בנקל מצאה את פרנסתה בבאר-שבע, בה השתקעה. לטיף נכנס תחילה לבית-הספר היסודי 'נטעים' שבבאר-שבע ולאחר-מכן סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר 'שורשים'. היה ילד נקי ומסודר, ששקד על לימודיו, אך מחמת התנאים נמנע ממנו להמשיך לקנות השכלה, ורק לפני תום שירותו הצבאי זכה להתקבל לקורס להשכלת-יסוד למשתחררים, וציוניו הטובים בתום הקורס מעידים, עד-כמה היה חרוץ ומתמיד בלימודים. לטיף היה בחור פעלתני, אשר שנא את הבטלה ואת השיעמום. הוא ידע תמיד למצוא אפיק למרצו הרב. היו לו תחביבים מגוונים. אחד מהם היה הציור. כן הקדיש מזמנו הפנוי לעיסוק בספורט: כדורגל, טניס-שולחן וענפי- ספורט אחרים. עיסוק זה גם נתן לחבריו את ההזדמנות לעמוד על מזגו ותכונותיו של לטיף: טוב-לב, נכונות לעזור לזולת, מאור-פנים. היה בן מסור להוריו, דאג לשלום משפחתו וניסה להיות לה לעזר ולסעד. עבד תחילה כעוזר לנגר ולאחר-מכן כצבעי. לבסוף מצא עבודה כנפח-זכוכית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובה מצא סיפוק רב. ביולי 1969 גויס לשירות-החובה והושם לחיל-הרגלים. לאחר תום השירות נקרא שלוש פעמים לשירות-מילואים. בפעם השלישית – ביום י"ד באדר ב' תשל"ו (16.3.1976) – נפל בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת-עולמים בבאר-שבע. השאיר אחריו הורים, ארבעה אחים ושלוש אחיות. מפקדו של לטיף כתב במכתב-התנחומים להורים השכולים: "איבדנו את אחד החיילים המסורים והאהובים של פלוגת המפקדה". שרית – חברה שלו לנשק – כתבה: "אזכור עיניים גדולות ומבט סובלני. אזכור לב רחב. אזכור איך נכנסת למשרדי, עמדת בצד כשחיוך לבבי על פניך ואומר: 'תגמרי לטפל בכל האחרים. לי יש זמן…' אזכור כיצד דיברנו, צחקנו והחלפנו רשמים. היית מאובק, עייף, אך מלא שמחת-חיים…" גם הוריו מספרים על מידת הותרנות שהיתה בו. לטיף היה אומר: "אני מוותר על תור שלי לחופשה, למען חיילים נשואים ואבות לילדים". ועוד מספרים ההורים: "כשהיה נכנס הביתה תמיד היה חיוך רחב על פניו וממלא את הבית באור ובשמחה. הוא היה זוהר ויפה- תואר…" שמו הונצח בבית-כנסת בבאר-שבע.