יונה, דויד

בן בוערון מנטה ואליהו, נולד, ככל הידוע, בשנת 1920, בעיר טוברוק שבטריפולי והיה צעיר לימים כאשר הגיעו לעירו החיילים היהודיים ששירתו בצבא הבריטי בימי מלחמת-העולם השנייה וזכרם נחרת בלבו. הוא טעם את טעם הפרעות שעשו הערבים בקהילה היהודית, בהן נרצחו הוריו. דויד החליט לעזוב את משפחתו, וכדי לעלות לארץ-ישראל הלך ברגל דרך 1000 ק"מ והגיע לצפון אפריקה הצרפתית. משם עבר לצרפת, מצא את הדרך להצטרף לגח"ל (גיוס חוץ-לארץ), התנדב ובא לארץ בחודש יוני 1948. עם בואו צורף לחטיבת "גבעתי" ושהה כל הזמן במשלטים: חתה, נגבה, עיבדיס וג'וליס. הוא השתתף בכיבוש כאוכבה, ולאחרונה – בקרב על חוליקאת. היה עלם אמיץ וחסון – הצעיר הבריא ביותר בכל המחלקה – טוב-מזג, אך מלא שנאה לאויב. המלחמה היתה בשבילו מעין נקמת-דם: נקמה על רצח בני משפחתו בידי פורעים ערביים. בעת מבצע "יואב" לפריצת הדרך לנגב, בהתקפה על משלטי חוליקאת, ביום ט"ז בתשרי תש"ט (19.10.1948), נפגע מפגז נ"ט ומת בו ביום מפצעיו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בכפר ורבורג.