יום-טוביאן, אלי

אלי (אליהו), בן חנה ושלמה, נולד ביום ג' באדר ב' תשי"ד (8.3.1954) בכפר קדימה. הוא התחנך בבית-הספר הממלכתי "אורים" שבכפר מולדתו והמשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון "נעורים" בכפר ינאי. אלי היה ילדם הרביעי של חנה ושלמה יום-טוביאן. כאחיו וכאחיותיו זכה גם אלי לחום ולאהבת הורים. כילד שיחק בחצר, התבודד בפינות הגן וביקש לראות ולהבין כל מה שסביבו. הוא לא אהב במיוחד את הלימודים במסגרת הנוקשה של בית-הספר, שכן העדיף לגלות בעצמו את סודות הקיום וביכר פעילות לימודית עצמאית על זו של בית-הספר. בבית-הספר התיכון למד במגמת מכונאות-מטוסים, אך לא התעתד לעסוק במקצוע זה. לדבריו, הוא לומד כי "לא מזיק לדעת הכל". ואמנם שאיפתו "לדעת הכל" התבטאה בקריאת ספרים. הוא הרבה לקרוא ספרים מסוגים שונים, לצורך הרחבת השכלתו. אלי אהב מאוד את המשק ותמיד היה נכון לעזור במו ידיו ולטפח במסירות ובחיבה את ערוגות הגנים. הוא עבד בלולים ובפרדס, דאג לגיזום הדשא ולסיקול השבילים ואף שתל פינת קקטוסים, שנודעה כ"פינה של אלי". חובב ספורט היה אלי, וניצל את שעותיו הפנויות לפעולות שונות בתחום הספורט. שני משחקי ספורט היו חביבים עליו במיוחד: טניס שולחן וכדורגל. מדי שבת בבוקר מיהר עם אחיו למגרש הכדורגל, חולצה קצרת-שרוולים ומכנסים קצרים לגופו החסון, והחבר'ה ידעו: אין משחק כדורגל בלי אלי. אלי היה נער חברותי. מבוגרים כנערים נקשרו אליו ונכבשו בקסם אישיותו התוססת. בחודשים שקדמו למועד גיוסו לצה"ל, הרבה לטייל ברחבי הארץ. הוא ביקש לראות נופים חדשים ולגלות את צפונות הטבע. תשוקתו להכיר מקרוב את ארץ מולדתו לא ידעה שבעה. באותם חודשים מצא אלי עבודה זמנית, עבד והרויח כסף לדמי כיס. בן טוב ומסור היה להוריו, וסירב לקחת מהם כסף לצרכיו. אלי גויס לצה"ל בראשית פברואר 1973 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס צניחה והוסמך לענוד כנפי צנחן. חודשים מעטים שירת אלי בחיל הצנחנים בטרם נפל, אך באותם חודשים ספורים קנה לו חברים ואוהדים רבים. אחד מידידיו ליחידה מציין את מצב רוחו הטוב של אלי. צחוקו הלבבי בעיצומם של תרגילי אימונים קשים, שימח את לב עמיתיו והשרה אווירה נעימה ביחידה. מוסיף הידיד ואומר: "היה לאלי חוש צדק מפותח. הוא לא היסס להתערב בין שני חברים שרבו, לברר מה העניין ולפשר ביניהם. אלי היה מן ה'איכפתניקים'. בגלל שתי תכונות אופי הערצתי אותו: חוסר האדישות והאכפתיות כלפי הסובב אותו, ומסירותו העמוקה לזולת". כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים מיהר אלי לבסיסו ונשלח עם יחידתו לסיני. הוא לחם כרובאי ביחידת חיל הרגלים באומץ-לב ובמסירות. כדי להסיר דאגה מלב המשפחה הקפיד לשלוח מכתבי עידוד הביתה להוריו. "אין מה לדאוג, הכל בסדר. לא חסר לי דבר", כתב יום לפני מותו. ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (24.10.1973) לחמה יחידתו של אלי בקרב הטיהור של העיר סואץ. בקרב זה נהרג אלי מפגיעה ישירה. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין האזרחי בכפר הולדתו, קדימה. השאיר אחריו אב, אם, שלוש אחיות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. תכניות לפיתוח המשק, חלומות על מסעות ועל טיפוח קשרי-ידידות – כל אלה נקטעו באבם ואלי עלם בן י"ט שנים. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "בנכם מילא את תפקידו בנאמנות, והיה מקובל על חבריו".