יולס, נעמי
בת אלזה ואפרים (פיליפ), נולדה ביום ו' באייר תרצ"א (23.4.1931) בירושלים. סיימה בהצטיינות את לימודיה בבית-הספר "לדוגמא" בבית הכרם, וזכתה בשבחים מרובים מפי מוריה אשר היו מחנכים ידועי שם. שנה אחת למדה בבית-הספר התיכון שליד האוניברסיטה והמשיכה את לימודיה בסמינר לגננות "אשכולי". נעמי הצטרפה לתנועת "הצופים" – שבט "מודיעין", גדוד "הגליל" – ובהיותה בת 15 עברה קורס מדריכים. חניכיה ומדריכיה ציינו כי "היא מסורה מאוד לתפקידה, מצליחה בו ואהובה על כולם". כמו רבים מחבריה התנדבה נעמי לארגון ה"הגנה" במסגרת "גדודי הנוער". סמוך להחלטת עצרת האו"ם על הקמת מדינת ישראל ב-29.11.1947 הוצבו חניכי הגדנ"ע לתפקידים חיוניים בעמדות ההגנה השונות בירושלים, תחילה כתצפיתנים וקשרים ומאוחר יותר כלוחמים. בסיסם הראשון היה בכפר שייח'-באדר ומאוחר יותר הועברו למחנה "שנלר". נעמי הוצבה בתחנת "מגן דוד אדום" בעיר. ביום י"ב באדר א' תש"ח (22.2.1948), פוצצו הבריטים שלוש מכוניות תופת בלב ירושלים. הפיצוץ הרס כליל ארבעה בתים וגרם למותם ולפציעתם של יהודים רבים. בין המתנדבים שמיהרו לעזור בפינוי היתה גם נעמי. מאוחר יותר, כפעולת גמול על מעשה הדמים ברחוב בן-יהודה, תקפו אנשי האצ"ל מכוניות של חיילים ושוטרים בריטיים. מתוך רצון לנקום ביהודים עצר טנק בריטי באמצע הרחוב ואנשיו ירו בנוסעיו של אוטובוס שדרכו נחסמה על-ידי הטנק. במטר היריות נפצעה נעמי אנושות ונלקחה לבית-החולים "ביקור חולים" – מקום בו נולדה כמעט שבע-עשרה שנים קודם לכן. מאמצי הרופאים להצילה לא הועילו והיא מתה באותו יום. נעמי הובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות בהר-הזיתים והיתה בין האחרונים שנקברו שם עד לאיחוד ירושלים במלחמת ששת-הימים. הניחה הורים, אחות ושני אחים. חבריה בתנועת "הצופים" הקדישו לזכרה חוברת בה הביעו את רחשי ליבם לאחר מותה. אחת מהן כתבה במילים אלו: "בכל זיכרון משותף של חברי הגדוד שזורה דמותה של נעמי. היא היתה אחת החברות היחידות שהכל העריכו, ובכל זאת לא התבלטה וידעה להאציל מרוחה על סביבתה". בשעה שמשפחתה ישבה עליה "שבעה" היה בין המנחמים מחנכה אברהם אבן-שושן שסיפר להם סיפור שאיפיין את נעמי: "נעמי לא היתה מכינה שיעורי בית, היא לא היתה זקוקה לחזור ולשנן מאחר שהיתה תלמידה מצטיינת, אך מתוך כבוד למורה ולהקניית משמעת לא הסכמתי עם התנהגות זו והזמנתיה לשיחה. תשובתה הדהימה אותי: "אינני רוצה לבייש חברים ואני מבקשת שהדברים יישארו בינינו. ישנם תלמידים המתקשים בלימודים ואני עוזרת להם להבין ולהכין את שיעוריהם. אם אכין בעצמי את השיעורים לא יהיה לי פנאי לעזור להם". והמשיך אבן-שושן ואמר: "לחצתי את ידה לאות הסכמה. היום אני מוצא לנכון לספר על המעשה האנושי של הנערה הצנועה הזו".
