שלום-יצחק, בן שושנה ומשה, שעלו ארצה בשנת 1936 – שרידים יחידים למשפחותיהם הענפות, שנספו בשואה – נולד ביום ז' בניסן תשי"ב (2.4.1952) בתל-אביב. שלום סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "חורב" ברמת גן והמשיך ללמוד בישיבת "נחל יצחק" בנחלים ובבית-הספר התיכון-עירוני ברמת-גן. מעיד עליו מחנכו כי "היה אהוב על מוריו ועל חבריו. פקחותו הייתה רבה, והייתה בו חכמת חיים לא רגילה ותפיסתו תפיסה עמוקה". ומספר מורה אחר: "שלום היה בעל ראש חריף ובן-תורה, שגלומות בו אהבת ישראל ואהבת האדם, צנוע וענו וחבר טוב, המוכן לסייע תמיד לזולת". היה לו כוח רכוז עצום; הוא הרבה לקרוא וקריאתו הייתה מגוונת ביותר – מאנציקלופדיות ועד לספרות קלה, וכשהיה שקוע בקריאה, לא הבחין בכל הסובב אותו. וכשלקריאה מרובה התלווה זיכרון חזק, הרי שידע לצטט בבגרותו פרקים שלמים מספרים שקרא בילדותו. לתכונות אלה מתאימה גם אהבתו הרבה למשחק השחמט, בו הרבה שלום לשחק וכשלא נמצא לו חבר למשחק נהג לשחק עם עצמו… את אהבתו למוסיקה ביטא בנגינה באקורדיון ובהאזנה לתקליטים משל אחרים ומשלו – אותם החל לאסוף – והאוסף נשאר בתחילתו… תחביביו הנוספים היו הצפייה בקולנוע, טיולים ברחבי הארץ ואלבום הבולים שלו. שלום-יצחק היה עליז ובעל חוש-הומור בלתי רגיל, כמו שמספר עליו חברו: "הצחוק הלבבי ושמחת החיים היו קו מאפיין שלו. תשובה מתחכמת הייתה תמיד תחת קצה לשונו… שלום צחק, חייך, לא מתוך אי ידיעת החיים, ודאי לא מתוך פריקת עול, אלא מתוך ידיעה ברורה שבלי חיוך, בלי מעט אירוניה, לא נוכל לעמוד מול פני הדברים". אהב את הפשטות והסתפק במועט, רחק מן השגרה ובקש לו תמיד דרכי עשייה חדשות. חבריו אהבוהו על טוב לבו, על שהיה נוח לבריות, נדיב לב ובעל יד רחבה. ישר דרך היה, איש אמת ובעל מצפון. להוריו היה בן נאמן ומסור ורחש להם כבוד רב. שלום גויס לצה"ל בראשית פברואר 1971 והוצב לחיל התותחנים. הוא דחה הצעה לשרת קרוב לבית, כשרצונו לשרת ביחידה קרבית. לאחר הטירונות השתלם בקורס יסוד לקשרי חת"ם, בקורס מ"כים, בקורס לקצינים ובקורס קציני חת"ם בסיסי. לאחר סיום קורס הקצינים הוצע לו להדריך באחד הבסיסים במרכז הארץ, אך הוא דחה גם הצעה זו. שלום היה קצין תצפית מעולה, אחראי לתפקידו ומסור ודואג לחייליו. לאלה מפקודיו שידם לא השיגה, הביא לבנים מביתו. מפקדיו כתבו עליו בחוות דעתם: "שלום יצחק הוא קצין, שרצונו עז להצליח והוא משקיע בכך מאמצים רבים. הוא מקבל ברצון כל תפקיד המוטל עליו וממלאו בחריצות ובהתמדה". חברו הקצין העיד עליו ש"אחת מתכונותיו שחיבבוהו על חבריו הייתה יכולתו להשקיף על כל תופעה בדרך של הומור. תכונה זו הייתה לחבריו מקור פורקן, שכן את רוב זמנם בילו במתח מורט עצבים". מפקדיו העניקו לו את "אות השירות המבצעי". את שירותו הצבאי כחייל וכקצין עשה ברמת הגולן – הרמה, שנקשר אליה בכל נימי נפשו ובה קיווה לבנות ביתו לכשישתחרר משירות החובה. עם פרוץ מלחמת יום-הכיפורים נמצא בבסיס חיל האוויר אי-שם בתפקיד קצין תצפית – תפקיד אותו היה ממלא מידי פעם בתורנות עם קצינים אחרים. ביום ט"ו בתשרי תשל"ד, א' דסוכות (11.10.1973) בהיותו בסיור אווירי באזור קוניטרה, נפל שלום-יצחק בקרב. הוא עוטר בעיטור המופת ובסיפור הקרב נאמר: "ביום ה11- באוקטובר 1973 השתתף סגן שלום יודקוביץ ז"ל כקצין תצפית אוויר, במשימת סיוע לכוחות קרקע בעת פריצתם ברמת הגולן. במהלך הפעולה היה צורך ליטול סיכונים מעל ומעבר למגבלות שהוכתבו בפקודות, על-מנת לבצע את המשימה בשלמותה. בהתקרב המטוס שבו טס לעבר קו החזית פגע בו טיל. המטוס התרסק וסגן יודקוביץ ז"ל נהרג. במעשה זה גילה סגן שלום יודקוביץ ז"ל אומץ לב ודבקות במשימה למופת". עם שלום במטוס נמצאו אף טייס ושני סיירי אוויר והם הופלו מעל שטח שהיה כבוש בידי הסורים. לאחר ארבעה ימי לחימה שוחרר השטח וגופתו נמצאה. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אב, אם ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "שלום-יצחק היה חייל שקט ומסור, קצין מצוין וחבר למופת. הוא דבק במשימות שהוטלו עליו והיה ישר מאין כמוהו. כל משימה ולו הקשה ביותר, קיבל באהבה ללא טרוניות;" מפקד אחר כתב: "הוא ביצע את המוטל עליו ביסודיות. הוא לא חסך מאמץ מעצמו כדי למלא את ההוראות שנתנו לו בצורה הקפדנית ביותר". הוריו הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה דברים על דמותו, מכתבים ותצלומים; כן נכתבו דברים לזכרו בחוברת, שהוצאה לאור לזכר חללי גדוד "הרעם;" בהיכל ישיבת "נחל יצחק" בנחלים, ביום ה' בתשרי תשל"ו, נערך מעמד סיום כתיבת ספר תורה לזכר תלמידי הישיבה, שנפלו במלחמות ישראל, ושלום-יצחק בתוכם.
