fbpx
יוגב, לירון

יוגב, לירון


בנם הבכור של שושנה ואברהם. נולד ביום י"ב בתשרי תשל"ז (6.10.1976) בבית החולים "רמב"ם" שבחיפה. השם שבחרו לו הוריו נועד להדגיש את השמחה שהכניסה לידתו לחייהם. בשנות חייו הראשונות, עד גיל שבע, גדל בשכונת יזרעאליה בחיפה, שם גם החל את לימודיו בבית הספר היסודי . בשל עיסוקו של האב כחייל בצבא הקבע, העתיקה המשפחה את מקום מגוריה פעמים מספר, עד הגיעה ליקנעם עילית כשהיה לירון כבן עשר, שם המשיך את לימודיו בבית הספר "תדהר". למרות השינויים התכופים במקום המגורים, לירון ידע תמיד להתערות בחברת הילדים שנמצא בה וחיש קל היה הופך ל"אחד מהחבר'ה". שושנה, אמו של לירון, הייתה דמות דומיננטית ונערצת בחייו והעניקה לו ערכים אשר טופחו על ידו במשך עשרים וארבע שנות חייו, והפכו אותו לאדם בעל אישיות מיוחדת במינה. כשהיה בן שתים-עשרה, נפטרה האם ממחלת הסרטן והדבר השפיע רבות על התפתחותו של הנער הצעיר. בשל כך חלם ללמוד רפואה ולהתמחות באונקולוגיה, כדי למצוא מרפא למחלה זו ובעיקר, כדי לעזור לילדים חולים. אובדן האם, בגיל כה צעיר, הביא להתחזקות הקשר בין לירון לאחיו הצעיר, נחום, ונוצרה בין השניים חברות אמיצה שלוותה בדאגה הדדית. באותה התקופה החל לירון גם לכתוב שירים שביטאו, בין היתר, את כאבו על אובדן אמו. שיריו הרבים חושפים את דרך ראייתו הבוגרת והרגישה את החיים. לירון גדל והיה לנער יפה תואר, "חביב הבנות", חכם, ברוך כישרונות, שובב ורגיש, בעל אישיות כריזמטית וסוחפת, אשר הקסים ושבה את לב כל מי שנקרה בדרכו. את לימודיו, שעברו עליו בקלות יחסית, המשיך בבית הספר התיכון "אורט" על שם יגאל אלון ביקנעם. חבריו ללימודים מספרים שהיה מגיע לבית הספר עם עט ומחברת אחת "לכל המקצועות", וזו שימשה אותו בעיקר לכתיבת שירים. למרות זאת, הישגיו הלימודיים היו טובים מאוד והוא סיים בגרות במגמה ביולוגית. פרט ללימודים שילב בזמנו הפנוי גם עיסוק בכדורגל ובכדורסל במסגרת קבוצת הנערים שביקנעם, ואף אימן, עם חבר מהמושבה, קבוצת כדורגל ילדים. בתקופת התיכון, שר כסולן בלהקה שהקים עם כמה מחבריו לכיתה ובמסגרת זו ביצעו גם שירים שכתב לירון ושהולחנו על ידי חברי הלהקה. הלהקה הופיעה בפני תלמידי בית הספר ביקנעם וקיימה את הופעתה האחרונה במסיבת מתגייסים ביולי 1994, ערב גיוס המחזור לצה"ל. ביום הזיכרון תשס"ג, במסגרת התכנית "עוד מעט נהפוך לשיר" ששודרה בגלי צה"ל, הולחן אחד השירים שכתבו לירון והלהקה. את השיר, "ברחוב החשוך", ביצע הזמר רון שובל. לירון הספיק לטייל מעט בעולם לפני גיוסו – אירופה הקלאסית (טיול בר מצווה) וטיול בקפריסין עם חבר לכיתה. נוסף על כך, עבר קורס צלילה באילת ואף יצא, עם כמה חברים, לצלילה באזור נואייבה. בגיל שבע-עשרה הפכו לירון וסיגל, בת כיתתו, לבני זוג. במהלך שבע וחצי שנות זוגיות הפכה אהבת הנעורים לחברות נפלאה ולאהבה גדולה שנגדעה בטרם עת עם מותו של לירון. שאיפתו של לירון הייתה לשרת בסיירת "צנחנים" או בסיירת "גולני" ואולם, עם גיוסו לצה"ל, ב-22.3.1995, הוא הופנה לחיל השריון. לירון התאכזב מאוד משיבוץ זה, אך עד מהרה דבקה בו האהבה לחיל השריון ולטנקים, ו"גאוות היחידה" רק הוסיפה והתעצמה עם השנים. די היה לשבת במחיצתו, להתבונן בידיו שדבק בהן השמן והגריז, לשמוע אותו מדבר על הטנקים ולראות את הברק בעיניים כדי להבין איזו אהבה נרקמה בין הבחור למכונה… כבר במהלך ההכשרה החיילית הבחינו מפקדיו של לירון בהיותו אדם איכותי ובעל פוטנציאל, ולכן המליצו להוציאו לקורס מפקדי טנקים בזימון ישיר. בסיום הקורס נשאר לירון להדריך ולהכשיר את דור מפקדי הטנקים הבא (גנן מט"ק). לאחר שני מחזורי הדרכה יצא לקורס קציני שריון ובסיומו יועד (בניגוד לרצונו) לשמש כמדריך בקורס קציני שריון (גנן קק"ש). עד לתחילת הקורס שהדריך בו, תפקד כמ"מ צמ"פ בגדוד 77, חטיבה 7, ואז חזר להדריך בשיזפון. שירותו כמדריך בקורס מפקדי טנקים ושיבוצו הישיר לגנן קק"ש, מנעו ממנו שירות מבצעי, דבר שרצה מאוד. לכן, על מנת לעודדו להמשיך במסלול ההדרכה, קיבל "צ'ופר" ממפקדיו ועבר קורס צניחה. אחרי שהדריך שלושה מחזורי קק"ש, מונה לתפקיד קצין פיתוח הדרכה (קפ"ה) בגדוד הקק"ש, ובמקביל מילא את מקומו של סגן מפקד המפקדה. זמן קצר לאחר מכן מונה לירון לתפקיד מ"פ מפקדה וקיבל לידיו פלוגה בעייתית אשר תפקודה היה טעון שיפור. מפקדיו סברו כי לירון הוא האדם/הקצין המתאים ביותר שיוכל לשקם את הפלוגה ולהחזירה למסלול פעילות תקין. לירון לא הכזיב. ללא הכשרה מתאימה ובמלוא המוטיבציה והנחישות למד וביצע את התפקיד באחריות וביסודיות ורכש את האמון, ההערכה וההערצה של פקודיו ועמיתיו לעבודה. אותה פלוגה, שיום לפני הייתה מפולגת ו"שבוזה", הפכה ל"משפחה" מאוחדת ומלאת מוטיבציה ועלתה על דרך המלך. על כך הוענק ללירון, במרס 1999, התואר "קצין מצטיין" והוא קיבל את האות בטקס שנערך ביום העצמאות החמישים ואחד מידי נשיא המדינה דאז, עזר ויצמן. ביולי 1999 יצא לירון לטיול קצר בקניה אשר הותיר בו רושם רב וטעם של עוד והוא תכנן לחזור לאפריקה לטיול נוסף. באוקטובר 1999, כתשעה חודשים לאחר שקיבל את תפקיד מ"פ מפקדה ובעוד הוא משמש בתפקיד בפועל, יצא לקורס מ"פ מפקדה וסיימו בהצלחה. גם במהלך הקורס המשיך לפקד על הפלוגה ופיקח "בשלט רחוק" על ניהולה ועל תפקודה התקין. בהקשר לכך אמר לירון לסבו: "סבא, מפקד טוב נמדד בזה שגם כשהוא איננו הפלוגה מתפקדת כרגיל", והיה גאה בעצמו ובחייליו על שעמדו במשימה. במכתב לחברתו סיגל, כתב: "כל כך מוזר לי לבוא ולהסתכל מהצד על עבודת הגננים ולא להיות חלק מזה – בודקים מבחנים, ממלאים תיקי צוער, ישיבות עד מאוחר, יום חמישי לא ישנים, כל הבלגן שאת מכירה. יצא לי לחשוב על זה שאם אני אשתחרר אחרי התפקיד הנוכחי, זה אומר שהמסלול האחרון שגיננתי היה בעצם הפעם האחרונה שלי על טנק – את קולטת?! בסוף אני בטוח אסכם את תקופת השירות שלי כתקופה יפה ואין לי ספק אני אתגעגע למכונה ה'מסריחה' הזאת." געגועיו לעבודת השטח, ובעיקר רצונו העז להשתתף בפעילות מבצעית, הביאו את לירון להמשיך בשירות הקבע, וכשסיים את תפקידו כמ"פ מפקדה בשיזפון יצא לקורס מפקדי פלוגות (מ"פים) ועם סיומו הוצב בגדוד 77. מח"ט 7, באותה תקופה, מספר כי קיבל את לירון לריאיון לאחר ששמע בשבחיו ממפקדיו בשיזפון: "אחרי שהקצין יצא מהריאיון, לא היה ברור לי מי ראיין את מי…" מיולי 2000 עד פברואר 2001 תפקד לירון כמפקד פלוגת הצמ"פ (פלוגת "זוהר") בגדוד 77. גם בתפקיד זה, לדברי מפקדיו, הפגין לירון מנהיגות, מקצועיות ויסודיות ובלט באחריות שנטל על עצמו בכל אשר עשה. על כך היה מועמד, פעם נוספת, להיות מפקד הפלוגה המצטיין של החטיבה, כאחד ממצטייני הרמטכ"ל ביום העצמאות 2001. במהלך תפקידו כמפקד פלוגת הצמ"פ, עברו לירון וסיגל להתגורר בירושלים. לירון התאהב בעיר ונהג לטייל ולבלות בה. עם סיום תפקידו כמ"פ צמ"פ אמור היה לירון לפקד על פלוגה מבצעית בגדוד ובכך להגשים את שאיפתו ולבצע, לראשונה בשירותו הצבאי, תפקיד מבצעי. לאחר לבטים רבים, הוא החליט להמשיך בשירות הקבע והצטרף לתכנית "אופק", כך שמיד בסיום פרק הפיקוד על הפלוגה המבצעית היה מתוכנן לצאת ללימודי תואר ראשון. אך לגורל היו תכניות אחרות – לקראת סיום מחזור הצמ"פ השני שפיקד עליו, יצאה הפלוגה לניווטים באזור רמות מנשה. ביום ט' בשבט תשס"א (1.2.2001), יומו האחרון של התרגיל, החלו לירון ושני אנשי סגל נוספים לטפס בג'יפ הסופה על אחת הגבעות על מנת לתצפת על כל צוותי הניווט. במהלך הטיפוס הידרדר הג'יפ ונפל לתהום בעומק של כתשעה מטרים. לירון נפגע באורח אנוש בגזע המוח, הובהל לבית החולים "רמב"ם" בחיפה, ובשעת לילה נפטר מפצעיו. שני אנשי הסגל האחרים נפצעו באורח בינוני, פונו לבית החולים ולאחר טיפול חזרו לבתיהם בשלום. לירון נשא בארנקו כרטיס תורם של אגודת "אדי". לאור מצבו האנוש ולנוכח חוסר הסיכוי להצילו, החליט אביו של לירון למלא את "צוואתו" ולתרום את איבריו להשתלה. שתי כליות וכבד הושתלו בשלושה אנשים – שני גברים ואישה – מיישובים שונים, אנשים אשר חיים היום בזכות אצילותו של לירון, ובוודאי יש עוד כמה אשר חבים לו את ראייתם. לירון, בן עשרים וארבע בנופלו, הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה. הותיר אב, שלושה אחים וחברה. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סרן. כתבו בני משפחתו: "לירון היה מסוג האנשים הנדירים העוברים בחיי אדם ומשאירים חותמם גם אם עברו לרגע קט בלבד. הוא גדל והיה לגבר יפה תואר, בעל אישיות מדהימה, עם לב רחב ונשמה, עיניים שופעות טוב המקרינות אופטימיות, חיוך תמידי נסוך על פניו, בעל שמחת חיים והסתכלות בוגרת על החיים. למרות הרצינות שבה התייחס לתפקידיו בצבא לא איבד את השובבות וחוש ההומור וודאי שלא את אהבתו לכדורגל ול'מכבי חיפה' כמו גם לכדורסל ול'מכבי תל-אביב'. תחת המעטה הרציני והקשוח שכן אדם מקסים, יחיד ומיוחד במינו, רגיש, אכפתי ואוהב, הניחן בתכונות נעלות. לירון אהב את החיים והיה בעל שאיפות וחלומות רבים ורצון עז להגשימם. בשנות חייו הביא לבני משפחתו אור והשרה שלווה, נחת וגאווה. היה הדמות הדומיננטית במשפחה ועשה את שביכולתו לשמור על אחדותה. לירון בעל האישיות האצילית רקם קשרים מיוחדים עם סבתו, אמו של אביו, שאצלה התגורר שנים אחדות. למרות שזמנו הפנוי היה מצומצם, הקפיד להקדיש מעצמו לאחיו התאומים צליל ועמרי ושימש לקטנים דמות לחיקוי ולהערצה. לירון נתן באהבה את כולו למשפחה, לצבא ולחבריו. הוא הוגדר על ידי מפקדיו כ'מפקד וקצין מקצוען, איש חיות ורוח שהיווה מודל להערצה ולחיקוי.' כמפקד, עמל עד השעות הקטנות של הלילה לביצוע משימותיו בשלמות, דאג והיה קשוב לחייליו, כאב לילדיו, ויצא מגדרו על מנת לתת מענה ראוי לבעיותיהם. ידע לסחוף אותם אחריו ולרכוש את אמונם בו, כך שמילאו את המוטל עליהם במלוא המוטיבציה, ההערצה ויראת הכבוד. עבורם היה תמיד דמות מוערכת שאפשר ללמוד ממנה וכל אחד לקח עמו חלקיק מאופיו של לירון. יכולת לדעת מי חייליו כי בכל אחד מהם היה טבוע משהו מלירון, אם בכך שחיקו את סגנון הדיבור השנון והייחודי כל כך שלו ואם באימוץ קווים מהתנהגותו ומערכיו. בהחליטו להמשיך בשירות צבאי בקבע, ויתר לירון למעשה על חלומו ללימודי הרפואה, שהרי הטנק והאהבה שרכש ל'מכונה המסריחה הזו', כדבריו, הכריעו את הכף לטובת המשך קריירה צבאית. לירון האמין שיזכה לחיים ארוכים ובשנה האחרונה לחייו הרגיש שהוא מצליח לגעת ולהגשים חלק מחלומותיו. הוא נהג לומר שאין צורך לדאוג לו כי יש לו שבע נשמות, והאמין שאמו משגיחה מלמעלה שהכול בסדר ושומרת עליו. למרות שהחיים לא הקלו עמו הוא לא ויתר, אזר כוחות, האמין בעצמו, הציב לעצמו מטרות ויעדים והגשימם בהצלחה מרובה – באופן הראוי לחיקוי ולהערצה. במהלך עשרים וארבע שנות חייו הצליח לירון להטביע את חותמו המיוחד על החיים באופן שמעטים בלבד מצליחים." במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב אלוף-משנה אייש יעקב, מפקד היחידה: "מהיכרות אישית עם לירון ומשיחותיי עם מפקדיו, פקודיו וחבריו, מצטיירת דמות של מפקד מיוחד, מנהיג שסחף אחריו את פקודיו, בחור חייכן, סקרן, מתחשב ובעיקר חבר נהדר. לירון הרשים אותי בנוכחותו, יוזמתו, הנהגתו ומעורבותו בכל תחומי העשייה. בתפקידו כמפקד פלוגה הפגין לירון מנהיגות, מקצועיות ויסודיות. לירון בלט באחריות שנטל על עצמו בכל אשר עשה, תוך שהוא משקיע ממרצו, זמנו ומיכולותיו הגבוהות בהכשרת דור הלוחמים והמפקדים הבא של חיל השריון." דודתו של לירון וחברתו סיגל הקימו לזכרו אתר הנצחה באינטרנט בכתובת                                 http://www.gal-ed.org.il/liron. באתר, קורות חייו של לירון, אלבום תמונות, דברים שנאמרו ונכתבו לזכרו, שירים שכתב ועוד.

כובד על ידי

דילוג לתוכן