בן נירה ורמי. נולד ביום כ"ד בתשרי תשל"ב (13.10.1971), בקיבוץ אילון, בן בכור למשפחה בת שלושה בנים. עופרי היה תינוק מקסים וסקרן ביותר, בעל תפיסה מהירה, שהתבטאה ביכולת הדיבור כבר בגיל עשרה חודשים. יכולת הדיבור היתה מאפיין מרכזי באישיותו בהיותו פעוט. עופרי בלט ביכולת ההמצאה המילולית ובהומור מפתיע. הוא זכר מילים של שירים וספרים בעל-פה, ולא שכח כלום ממה ששמע וקלט. הסקרנות שלו באה לידי ביטוי ביצר החקרנות והניסוי של כל דבר שמצא או קיבל. הוא פירק חפצים והרכיבם כדי לדעת מה יש בהם וכיצד הם פועלים. עופרי פיתח תחביבים רבים כילד וכנער: בנה "קרטינגים" מלוחות עץ וגלגלים, עפיפונים מקני סוף וניירות צבעוניים, שבשבות בגדלים שונים, "סירות קיטור" מקופסאות פח שבתוכן נר דולק, גידל צמחי תבלין וחקר אותם לסוגיהם ואת התאמתם לאדמת אילון, עסק בקיפולי נייר מורכבים (אוריגאמי) וגם המציא כמה דגמים, אסף מטבעות מכל העולם וארגן אותן באלבומים מיוחדים, ערך ניסויים בחשמל, בסוללות ובמוליכות. הוא למד ציור בסטודיו של יעקב חפץ (אמן, חבר קיבוץ אילון), למד בחוג לדרמה והשתתף בכל הצגה אפשרית בקיבוץ ובמוסד החינוכי "אילון", אהב לשמוע שירים עבריים ולשיר בכל הזדמנות, והכיר את כל שירי אלתרמן ואחר כך את שיריו של אברהם חלפי בעל-פה. עופרי ידע לקשור קשרי שיחה עם אנשים מכל שכבות הגיל כדי לספק את סקרנותו הבלתי נדלית. שיחותיו נסבו על עניינים רבים ומגוונים: מפוליטיקה ועד נפש האדם ופילוסופיית הקיום, ממדע החלל ועד אמנות בת זמננו. הוא למד בבית-הספר היסודי בקיבוץ אילון ובתיכון "שיתוף חינוכי מנור-כברי". מן הכיתות הצעירות של בית- הספר היסודי, אך בעיקר בבית-הספר התיכון, התגלו כשרון הלימוד שלו והידע האדיר שאגר בראשו. הוא הפך לתלמיד המצטיין של הכיתה, זה שתמיד יודע את התשובות, שתמיד שואל את השאלה המאלצת את המורה לחשוב, ואינו ממהר "לברוח" מן השיעורים עם סיומם, עד שלא יקבל תשובה הולמת לסקרנותו. עופרי לא פחד להיות יוצא דופן באהבתו ללימודים, גם כשזה לא היה כל כך אופנתי. לבו נטה אחרי מדעים וטכנולוגיה ובו בזמן גם אחרי ספרות ואמנות. כשהלימודים בכיתתו לא סיפקו אותו, פנה ללימודי ערב באוניברסיטה הפתוחה בקורס "אשנב למתמטיקה". בכל אותו זמן שמר על צניעות מופלגת, על יחסי ידידות ועל עזרה הדדית לחבריו לכיתה. זאת היתה הסיבה שנבחר, פה אחד, להיות נציג הכיתה (כיתה י"א, 1988) במשלחת "השומר הצעיר" למחנות ההשמדה בפולין. נסיעה זו השפיעה ביותר על עיצוב דעותיו כיהודי וכישראלי, כאוהב מולדתו ועמו. עם סיום לימודיו בתיכון, ולמרות שהתקבל כבר לקורס טיס, החליט ללכת להדריך בתנועה. הוא הדריך שנה (1990) ב"קן צפון" של "השומר הצעיר" בתל אביב וזכה להערכה רבה על רצינותו ועל השקעתו, הן מחניכיו והן מן המדריכים שעבדו אתו. משחר נעוריו היתה שאיפת חייו ללכת לקורס טיס. עופרי גמר אומר ללכת בדרכו של דודו הנערץ, אחי אביו, שהיה טייס. הוא היה מאושר כשנודע לו שהתקבל ל"גיבוש", עבר אותו בהצלחה והתקבל לקורס עצמו. בשלהי אוגוסט 1990 התגייס עופרי לצה"ל. אולם הדברים לא היו פשוטים כל כך: האלרגיה, ממנה סבל, לא אפשרה לו להטיס מטוסי סילון, והוא נאלץ להסתפק בהטסת מסוקים. "העיקר לטוס", אמר. גופו הצנום עמד בקושי בטירונות המאומצת, אך הוא לא ויתר. שנתיים קשות עברו עליו עד שזכה לענוד במסדר בלתי נשכח את הכנפיים הנכספות. כשנה וחצי לאחר סיום הקורס, ביום כ"ט בטבת תשנ"ד (12.1.1994), נקרא עופרי להטיס את אלוף פיקוד המרכז בחזרה מפעילות מבצעית בבקעת הירדן. בנסיון הנחיתה, בתנאי מזג אוויר קשים, התנגש מסוקו באנטנה והתרסק. עמו נהרגו אלוף נחמיה תמרי, רס"ן אופיר קאופמן וסרן אסף אשר. בן עשרים ושתיים היה בנופלו. עופרי הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ אילון. הותיר אחריו הורים ושני אחים – צפריר וכרמל. לאחר מותו הועלה לדרגת סרן. במכתב הניחומים למשפחה כתב מפקד הטייסת: "פגשתי חניך יסודי, שקדן, בעל צורך בלתי נלאה לברר כל תג וכל פרט. עופרי היה איש של חשיבה ומחשבה, כל פרט וכל פעולה זכו לחשיבה מדוקדקת בטרם הוצאו לפועל. אחת התכונות הבולטות שאני זוכר היתה הביקורת הנוקבת שלו כלפי עצמו… התפעלתי מנחישותו, מעקשנותו ומיכולתו להתמודד עם הקשיים ולצעוד קדימה. עופרי היה מאושר כשעמד על מגרש המסדרים וקיבל כנפיים. הוא הגיע לכך בזכות, בזכות עצמו… עופרי יצר קשרים טובים עם כל אוכלוסיות האנשים והיה אהוד ומקובל. הערכנו אותו כחבר אמיתי".