בנם של טובה ושמואל-צבי. נולד ביום כ"ה בניסן תשנ"ב (27.4.1992) בבני ברק. אח צעיר ליאיר-דוד ואביטל, ואח בוגר לרעות-יטל, מאור-פנחס ויצחק-נפתלי. השם נתנאל ניתן לו כי הוריו חשו שהוא מתנת האל, ורצו להודות לקדוש ברוך הוא על הולדתו. נתנאל, "נתא" בפי משפחתו, היה ילד שובב, מלא מרץ ושמחת חיים. גדל בהרמוניה ובחברות עם אחיו, ובקרבת גיל ונפש לאחותו אביטל. מילדותו היה חריף, חתר לאמת, לצדק, שאף לשלמות ויסודיות. היה חם וחכם, וידע להתחבר לכל אדם. עד גיל שנתיים גדל בקריית הרצוג שבבני ברק, אז עברה המשפחה ליישוב הקהילתי נוף איילון שבמועצה האזורית גזר. נתנאל למד בבית הספר היסודי "שלהבת" בשעלבים, ואחר כך בחטיבת הביניים "שעלבים". בכיתה ט' עבר לישיבה התיכונית "נתיבות יוסף" במצפה יריחו, מתוך תחושה שזה המקום המתאים להתפתחותו. ואכן, בעזרת האהבה, האמון והעידוד מצד ראש הישיבה הרב שבתאי סבתו וצוות המורים, זכה נתנאל להוציא לפועל את יכולותיו, להתפתח לאדם מלא וערכי, ולבן תורה ירא שמים ואוהב עם ישראל. בישיבה התיכונית נעשה נתנאל רציני, והתמסר ללימודיו גם מחוץ למסגרת הפורמלית. הוא היה תאב ידע בכל תחום. בלימודיו הצטיין במתמטיקה, ונהנה במיוחד מלימודי הפיזיקה, תחום שמשך אותו מאוד. מסירות, נתינה והתנדבות אפיינו אותו הן בישיבה והן מחוצה לה. הוא היה נער פעיל ושמח, שהשכיל לתעל את כוחותיו לעשייה חברתית. כיוון שהחל להדריך בתנועת "בני עקיבא", בסניף "טספה" (תקווה באמהרית) בגדרה – המשיך בכך על אף הקושי שבנסיעות ממצפה יריחו בתחבורה ציבורית ובטרמפים. ברגישותו ובצניעותו הצליח נתנאל להתחבר למשפחות ולחניכים ולפעול בשקט, וזכה לכבוד ולהערכה מצד הקהילה האתיופית בקרבה פעל הסניף. בעשייתו, עמדו מול עיניו ערכים של אהבת התורה והעם. לאחר שעזב את תפקידו כמדריך המשיך לדאוג לחניכיו ושמר על קשר עם הסניף. גם כשהגיע לסניף בנוף איילון, ידע להושיט יד לחבריו בעזרה מעשית או בעצה טובה, ואף מצא זמן להשתתף במשחקי טניס או כדורגל בימי שישי. מידותיו הטובות ניכרו אפילו בזמן ששיחק: "בקבוצה שלו היה כיף לשחק, כי הוא היה מוסר ומשתף," סיפר דוד מילר, חברו. נתנאל אהב את הארץ, וטייל עם חבריו ועם משפחתו לאורכה ולרוחבה. תמיד היה מהראשונים בטור, כשעל גבו נשא ציוד, לטובת הכלל, או את אחד מאחיו הקטנים. תוסס ושמח, כן וישר, מכבד את הזולת ודואג לאחרים היה נתנאל. התווכח לעניין וברח מהתלהמות ומוויכוחים רועשים. לא חיפש נוחות וחיים קלים, אלא תבע מעצמו להתאמץ, ועל כך העריכו אותו כולם. החברים הושפעו מאישיותו ומתכונותיה: חריצותו, המשמעת הפנימית, החתירה לאמת, הזריזות, ההקרבה והחברות. "עם תחילת כיתה י', חיפשתי תלמיד שיודע את החומר במתמטיקה, ויהיה מוכן ללמוד איתי קצת," המשיך וסיפר דוד, חברו לישיבה התיכונית, "נתנאל היה עוזר לי כמה שעות ביום, והיה נותן לי תחושה שכיף לו לעזור לי". חבר אחר תיאר חברות בעלת אופי מיוחד: "חברות עמוקה ופנימית. חברות של נאמנות, של חשיבה תמידית אחד על השני". בכיתה י"ב התלבט לגבי המשך דרכו. נתנאל לא הלך עם הזרם, הוא היה שקול והעלה דילמות בתחנות שונות בחייו. בסופו של דבר החליט ללמוד בישיבת ההסדר "מעלות יעקב" במעלות. נתנאל העריך מאוד את רבני הישיבה ואת האווירה הרצינית ששררה בה, ואף זכה ללמוד תקופה מסוימת בחברותא עם ראש הישיבה הרב יהושע ויצמן. נתנאל התמיד בלימודיו, הציב לעצמו מטרות ולא שקט עד שעמד בהן. "הלימוד עימו היה משימה," מעיד דוד סבתו, חברו לישיבה, "אי אפשר לטייח ולהעביר סוגיות קשות, אלא יש להסבירן עד הסוף". "איש של אמת," מכנה אותו שרון, חברו לספסל הישיבה, "כל חייו היו חיי אמת, חתירה לאמת, להבין כל דבר תורני ולא תורני. לשאול, לחקור, להקשות, לשבת שעות על הסוגיה עד שהדברים יתבררו לאשורם וישבו על הלב – לא משנה כמה זמן זה ייקח, העיקר הוא שהקושיה תיפתר". בישיבה הצטרף לפעילויות התנדבותיות שונות. "נתנאל היה דמות בישיבה," מספר נתנאל פינצ'וק חברו, "דמות ומופת להתנדבות ולוויתור אישי לטובת הכלל," ומתאר כיצד היה ניגש אליו ומציע את עצמו ללמוד עם השמיניסטים שביקרו בישיבה, מטלה שאחרים לא ששו תמיד לבצע: "הוא בא אלי מדי יום ביומו, ואמר ש'אם אתה צריך מישהו אז אין בעיה' … לאחר מכן, כשבאתי לשמיניסטים ושאלתי אותם איך היה הלימוד, הם תמיד התלהבו, חייכו ואמרו 'היה מצוין'." גם אם הלך לישון מאוחר, השכים נתנאל בכל בוקר לתפילת "ותיקין" עם הנץ החמה, ואחר כך שקד על לימודו, ראה ברכה בעמלו ואף זכה במקומות הראשונים בחידונים תורניים. נתנאל שאף גבוה, לא ויתר לעצמו ולא נשחק. הוא רצה להתגייס ליחידת חי"ר מובחרת, אך בגלל המספר הגבוה של המשקפיים, הדבר נמנע ממנו, וכך הגיע לחיל התותחנים. נתנאל עבר טירונות בבסיס "שבטה" והמשיך עם חבריו להכשרה בפלוגה מבצעית. גם לשירות הצבאי התייחס ברצינות שאפיינה אותו. עוד לפני גיוסו התאמן כדי לשמור על כושר גופני גבוה, וכחייל היה ספורטאי מעולה, משקיען, ועשה הכול מתוך דבקות בערכים בהם האמין: נתינה, דאגה לזולת ולימוד תורה. "תמיד עם חיוך, בחור רציני, דבק בלימוד, תמיד עוזר, נותן יד בשמחה," מעיד עליו חברו מתי ילובסקי. גם כשהיה קשה, חייך נתנאל, "יהלומי" בפי חבריו, זרק הלצה ועודד את השאר. "אתה זוהר מבפנים ומבחוץ," כתב עליו חבר לשירות הצבאי, "ושובה את לב כולם בחיוניותך, בתמימותך היפה, בדיבורך החד והקולע ובתנועותיך המהירות והמצחיקות". במסעות, היה נתנאל מעודד ודוחף את המתקשים ללכת. "הוא היה אחד שתמיד קופץ לעזור בכל הזדמנות," ממשיך ומספר מתי, "באחד המסעות הראשונים שלנו, שארך משהו כמו עשרה קילומטרים, לאחד החבר'ה, שסחב את האלונקה, נקרעה הגומייה שמחברת בין המנשא לאלונקה עצמה … נתנאל הגיע, תפס את האלונקה והלך איתה את כל המסע". "ידעת תמיד מתי לצחוק ולעשות שטויות," הוסיף חבר אחר, "אבל ידעת גם מתי הזמן לעצור ולראות שאף אחד לא נפגע. היית מתעניין באמת בשלומו של כל אדם, לא היית מרבה בדיבורים אלא במעשים". למשפחתו לא סיפר היכן הוא משרת כדי לא להדאיגם וכדי לשמור על ביטחון המידע. רוח ההתנדבות של נתנאל לא עזבה אותו גם כאשר היה מגיע הביתה לחופשות. הוא עזר גם היה עייף, התנדב לשמור על אחיו הצעירים ולשחק עימם, כדי להקל על הוריו ולאפשר להם לנוח. "כאבא, הדבר שהכי נהניתי ממנו, היה לראות את נתנאל לומד תורה בחופשות, בין הזמנים, בשבתות, ומתנהג כבן תורה בכל אשר פנה," מספר אביו שמואל. בשבתות התנדב לעתים לעזור במרכז הקליטה בקרית ים, מבלי ששיתף בכך את משפחתו. הוא ידע לסייע לאחרים ולחלוק את כישרונותיו, בצניעות רבה. סיפרה רעות אחותו: "למדתי מדמותך להסתכל בעיניים אחרות על הסביבה. למדתי לא לשפוט אנשים לפי מראה חיצוני או התנהגות אלא לפי האישיות שטמונה בכל אחד". נדיב וטוב לב היה נתנאל לא רק כלפי משפחתו. באחת הנסיעות שלו באוטובוס הביתה מן הצבא ביקשה אישה מבוגרת לעלות, אך כיוון שכבר לא היה מקום פנוי, הנהג סירב להכניסהּ. נתנאל לא היסס, ירד מהאוטובוס כדי לפנות לה את המושב והוא עצמו המתין בתחנה עד שהגיע האוטובוס הבא. את רגעי הפנאי המעטים שהיו לו בצבא ניצל לתפילה וללימוד תורה. "תמיד היה לו ביד או בכיס ספר לימוד," סיפר מתי, "ובכל הפסקה קטנה או 'זמן מת' הוא היה שולף אותו". חברו יוסף תיאר כיצד הצליח נתנאל לנצל זמן של המתנה לנסיעה מבצעית, עלה מולו בקשר הפנימי, ושאל: "אולי יש לך דבר תורה להגיד…" לאחר מותו נמצאו באפוד שלו סידור, חומש דברים, והספר "הלכות צבא". נתנאל וחבריו הוצבו בגבול ישראל-מצרים. ביום שישי, ערב שבת "שובה", חדרו חמישה-עשר מסתננים מאפריקה לתחום ישראל באזור הר חריף, ונתפסו על ידי חיילי יחידת "קרקל". נתנאל וחבריו הוזעקו לתגבר ולאבטח את הכוח. שלושה מחבלים שעקבו אחריהם מקטע נסתר, התקרבו אל תשעת הלוחמים ופתחו באש. נתנאל היה הקרוב ביותר למחבלים והראשון להגיב. הוא זיהה את מקור האש, ועוד בטרם הספיק לחבוש קסדה, החל לירות לכיוונם ולרתק אותם, עד שנהרג מן הירי. לוחם נוסף נפצע. המחבלים תכננו, ככל הנראה, מסע הרג נרחב, משום שלבשו בגדים אזרחיים ונשאו עימם כלי נשק ואמצעי לחימה רבים. אחד מהם נשא על גופו מטען נפץ רב עוצמה. תוך כרבע שעה הם נהרגו מאש החיילים. הפיגוע החמור שאמור היה להתבצע בשטח ישראל, סוכל. נתנאל יהלומי נפל בקרב בגבול מצרים ביום ה' בתשרי תשע"ג (21.9.2012), בן עשרים היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי במודיעין. הותיר אחריו הורים, שלושה אחים ושתי אחיות. אחרי מותו הועלה לדרגת רב-טוראי. בי"ג חשוון תשע"ה (6.11.2014), כשנתיים לאחר נפילתו, נולדה למשפחה בת ושמה מוריה. בהספידה אותו בהלוויה, סיפרה אביטל אחותו על השובבות והרצינות שדרו אצלו בכפיפה אחת, על איש עקרונות וצדק שדאג שלא יהיו אפליה וקיפוח בין האחים, ועל מסירותו המהולה בענווה: "בכל מקום שהיה צריך לעזור, פעלת בפשטות ובשקט, בלי לנפנף בזה … ידעת להסתפק במועט, להסתדר בתנאים הקשים של הצבא ולא להתפנק. לא דרשת מאיתנו, לא ביקשת לעצמך כמעט כלום". אביטל דיברה על אח שהיה עבורה מקור לגאווה: "אני זוכרת אותך חוזר מהצבא ויושב ולומד תורה, כמה גאווה וכמה שמחה היה לי לראות אותך כך, כמה הערכתי אותך שגם כשאין סדר לימוד בישיבה, אתה לומד…" הרב שבתי סבתו ספד לתלמידו: "ביום שישי, בערב שבת, היינו כאן בוכים והמומים, אבל המלאכים אומרים שירה – נפלת על הגנת עם ישראל, כאן, בארץ ישראל". ביום השנה הראשון לנפילתו, הביעה טובה, אמו, את געגועיה לילד שתמיד חשב על אחרים: "שנים-עשר חודשים בלי שאשמע צלצול טלפון: 'אימא, מה שלומך?'. נתנאל, תמיד שאלת 'מה שלומך? איך את מרגישה? הכל בסדר בבית?' התעניינת באחיך ובכל פעם התרגשתי מחדש … תמיד אמרת לי 'אימא, אל תדאגי, אני מסתדר מצוין'. אף פעם לא נתת את האפשרות שנדאג לך, שנעשה בשבילך משהו, תמיד הסתדרת… לא זכינו לשמוע את קולך, את דבריך, את שירתך שנבעה מעומק הלב… אני בטוחה שאתה ממשיך לשמור ולהשגיח עלינו מלמעלה". אביו, שמואל, סיפר על הבן שנפל: "היה לו חשוב להקפיד על ההלכה, בשיחת הטלפון האחרונה שקיימנו הוא שאל שאלה הלכתית … נתנאל היה איש עקרונות שהלך עם האמת הפנימית שלו בלי פשרות, בדרכו המיוחדת. והצליח, פעמים רבות, לעשות זאת עם חיוך על הפנים … מתוך ערכים של תורה, אמונה ושליחות הלך נתנאל לשירות הצבאי … נתנאל עשה את תפקידו נאמנה ונפל על משמרתו … זריזותו ונחישותו עזרו לסיים את הקרב במהירות ולמנוע את הפיגוע הגדול שהיה מתוכנן". תגובתו המיידית בזמן ההיתקלות לא הפתיעה את חבריו: "ברור שנתנאל יהיה זה שיקפוץ, שיגיב ראשון," אמר חבר קרוב, "זה אותו נתנאל שיש בו אנרגיות שלא נגמרות, אותו נתנאל שתמיד ראשון בתפילה, אותו נתנאל שבכדורגל כשלאף אחד כבר אין כבר כוח לזוז, עדיין רץ כאילו רק עכשיו התחלנו. לפעמים התפלאנו החבר'ה, איך בגוף הקטן הזה נכנס כל כך הרבה מרץ…" בני משפחתו רואים באופן מותו המשך ישיר של דרך חייו: "נתנאל עבורנו הוא סמל הגבורה, אך לא גבורה של פעם אחת, חד פעמית, אלא הגבורה שבשגרה, הגבורה שבאמונה, הגבורה שבחיים". לזכרו של נתנאל מתקיימים בבית המשפחה, מדי חודש, שיעורים תורניים לבני ישיבות ולחבריו ביישוב. דברי תורה שכתבו חבריו לעילוי נשמתו, נאספו ויצאו לאור בספר. גביע כסף גדול שהוקדש על ידי המשפחה, משמש את חבריו לקידוש בחופתם ועובר בכל פעם לחבר שנישא. מאז שנתנאל נהרג מדי שנה בחודש אדר, נערך במצפה יריחו מרוץ חמישה קילומטרים סביב הישיבה התיכונית בה למד, והשתתפו בו תלמידי הישיבה התיכונית, חיילי היחידה בה שירת וחיילי תותחנים בשלב האימון המתקדם. מדי שנה נערכת "שבת יום הולדת" לזכרו. בתאריך בו חגג נתנאל את יום הולדתו מתכנסים חברי מחלקתו מפקדים וקצינים לשבת יחד ולהזכירו. שבת זו מרגשת ומאחדת והיא בסימן "שבת אחים גם יחד". לזכרו של נתנאל הוכנס ספר תורה בישיבת ההסדר "מעלות יעקב". ישנה ספריה תורנית ניידת – ארון עם ספרי קודש העובר בין החיילים המתגייסים מישית ההסדר בה נתנאל למד ומשמש את החיילים במהלך השירות הצבאי. ביישובו הודלקה משואה לזכרו, וסמוך ליישוב נבנתה נקודת התצפית "מצפה איילון" לזכרו ולזכר אביטל חיון, בת היישוב שנהרגה בתאונת דרכים. את הרצון להמשיך ולשיר ביתר שאת את שירת חייו שנאלמה, ביטאו בני משפחתו במילים הבאות: "מיתר אחד עדין נתלש בחדות, / וכשפורטים על הכינור, צלילו החסר נשמע בבהירות. / אולם התזמורת אזרה כוח, אספה את שאר הכלים, / וחיברה מנגינה חדשה מצלילים בודדים. / כלים חדשים נשלחו כתגבור, / ובין התזמורת לקולות החדשים נוצר חיבור. / בהתחלה המנגינה לא הייתה ברורה, / והיה קשה להסתגל לשוני שהיא יצרה. / אך לאט-לאט האווירה התחזקה. / קולות נוספים הצטרפו, ויצרו קשר חזק עם תקווה והרבה אהבה. / הצליל שאיננו ממשיך להישמע, / אך יוצר עם שאר כלי התזמורת סימפוניה נפלאה. / את המנגינה שנוצרה שומעים היום במרחקים, / כי החיבור שנבנה חוצה את כל התווים".
