בן ברכה וצבי. נולד ביום ח' באייר תשל"ה (19.4.1975) בצפת. רונן החל את צעדיו הראשונים בגן ובבית-הספר היסודי 'אור מנחם' במסגרת חב"ד. היה תלמיד מצטיין, אוהב את חבריו ומוריו ואהוב עליהם. את חטיבת-הביניים עשה בבית-הספר הדתי בצפת, שם גילה את כשרונו, בין היתר בתחום הכדורסל. הוא היה לקפטן קבוצת 'אליצור' ואף הוביל את הקבוצה לאליפות. בתקופת חטיבת-הביניים אסף סביבו רונן חברים רבים. מסירותו אליהם לא ידעה גבולות והוא שמר על קשרים חמים עימם גם כאשר עזב את צפת בתקופת התיכון ויצא ללמוד במכללת 'בזק' בירושלים. במכללה התמיד רונן בלימודיו והגיע להישגים מרשימים. במקביל, הקדיש מזמנו לחברים המתקשים בלימודים, אם בעזרה מקצועית ואם כיועץ או כאוזן קשבת. המורים חיבבו אותו עד מאוד ובקרב המין היפה הייתה לו הצלחה גדולה. הוא המשיך במשחק הכדורסל ושימש כמאמנן של השכבות הצעירות יותר. במהלך שנות לימודיו בירושלים הקפיד רונן לשמור על קשר חם והדוק עם בני משפחתו וגם עם סבתו, מרים, שהרבתה לבקרו בפנימייה, כשהיא עוטפת אותו בחמימות ביתית ודואגת לפנקו בממתק או כריך טעים. רונן נהנה מאוד מהשיטוט בחיק הטבע וניצל כל הזדמנות לטיולים, תמיד מלווה בחבריו הטובים. הוא אהב את הארץ, הכיר מסלולי טיול רבים על בוריים והתמחה בחי ובצומח של ארץ-ישראל. בכל השנים ליוותה את רונן הגיטרה שלו. הוא אהב לנגן מוסיקה ישראלית ולהקשיב לה: שלמה ארצי, יהודה פוליקר, יהודית רביץ ועוד והרבה להאזין למוסיקה משנות השישים והשבעים, בייחוד ללהקת ה'חיפושיות'. רונן אהב גם לצייר ולאייר ולחבריו נהג להעניק פתקאות עם שרבוטים פרי עטו. רונן השפיע רבות על הסובבים אותו, בסבלנותו ובנכונותו לשמש ככתף תומכת, ברגישותו לזולת וביכולתו למצוא את המלים הנכונות בכל מצב ובכל עת. הצורך שלו להצליח ולהתקדם, הדחף לפעולה ואמונתו שאין דבר העומד בפני הרצון סחפו אחריו גם את חבריו. טרם גיוסו לצה"ל הכיר רונן את נטע ובין השניים פרחה האהבה. הקשר הסב לרונן אושר רב ובני הזוג רקמו תוכניות לעתיד משותף. ביולי 1993 התגייס רונן לצה"ל ולאחר הטירונות, אותה סיים בהצטיינות, המשיך לשנת הלימודים י"ג. במהלך שנה זו היה חונך של שכבת ט' ובסיומה יצא רונן למסלול ייעודי בן שנה ושמונה חודשים לקציני קשר גדודיים. המסלול כלל קורס יסוד בבה"ד 7, סיפוח בבט"ר עציון בבית לחם, קורס מ"כים, קורס קצינים בבה"ד 1 והשלמת קצונה בבה"ד 7. בתום המסלול היה רונן לסג"מ בחיל-הקשר ב'אבן יקרה' בקריה. מפקדיו וחבריו מספרים, שהיה אדם משכמו ומעלה, יוצא דופן בשלוות נפשו וסובלנותו, פניו מוארות דרך קבע בחיוך. רונן ניחן ביכולת נדירה להעניק מעצמו – היה קשוב ורגיש לפונים אליו בני כל הדרגים בכל עת ובכל שעה. כותב חברו של רונן, אורן בוכריס: "רונן, התקוות שנטעת בי במשך כל השנים, עומדות ומשרתות את המטרה שלשמה באת לעולם. פשוט חיזקת בצורה כל כך יסודית את כל הסובבים, בעתות משבר ומצוקה הקשבת, הרגעת ונתת עצות כל כך טובות שפשוט על פי דרכיך ועצותיך אני מנסה להתנהג כיום… התבלטת בכשרונך המיוחד, בנועם הליכות יוצא דופן, בכיבוד הורים נדיר שכזה. בביצוע התפקידים הצבאיים בצורה מעולה, ובמישור החברתי כולם הרגישו איך אתה מקדיש להם זמן, סבלנות מיוחדת, כשרון למצוא פתרונות גם לבעיות הסבוכות ביותר… הייתי יכול לשבת איתך שעות על גבי שעות ולשוחח, היה בזה תענוג גדול, כל משפט במקומו, כל מלה 'פגז', אין מלה מיותרת, ואין מלה חסרה, פשוט הקסמת אותי ואת כל הסובבים רק מאופן הדיבור המחושב והמיושב." עם מפקדיו היה בקשרי חברות ואל פקודיו התייחס בגובה העיניים. כעבור שנה וחצי כקצין, החל רונן את שירותו במסגרת צבא הקבע, ועבר לתפקיד אחראי יותר: סמ"פ ב'אבן יקרה'. מספר מפקד יחידתו: "רונן שירת בחיל הקשר, האלקטרוניקה והמחשבים, ביחידת תקשורת-מרחבית, כסגן מפקד פלוגת 'אבן יקרה'. רונן גילה רגישות מיוחדת לצורכי פקודיו, סייע להם מתוך אהבתו אליהם כחלק מהדרך בה התחנך כל חייו, דרך שעיקרה לסייע ולעזור ומתוך אמונה בצדקת דרכו, הצליח לרקום מערכת יחסים ייחודית עם מפקדיו וחייליו ולזכות באהדתם. רונן היה חרוץ ומסור, ותענוג היה להתייעץ עימו ולקבל את עצותיו. היה מוכן לתת הרבה יותר משקיבל, תוך הבנה שזאת תכלית שליחותו ותפקידו בחיים, לתרום, לאהוב ולהקל על הזולת. נהג להקרין ביטחון רב לסביבתו, כיוון שהיה קצין מלא מרץ ושמחת חיים ומעמודי התווך של הפלוגה." בתקופת שירותו בקריה התגורר רונן ברחובות ונהג לנסוע מדי בוקר לתל אביב. הפקקים לאורך הדרך הקשו עליו והוא החליט לקנות אופנוע, צעד שהיה עבורו הגשמת חלום. רונן אהב לרכב על האופנוע וכל נסיעה היתה לו לחוויה. הוא לא האיץ את נסיעתו, על-מנת שיוכל לחוש את האדמה והכביש תחתיו, מחדד את חושיו לספוג כמה שניתן מהסובב אותו, מהטבע שכה אהב. רונן רכש עבור נסיעותיו את כל אמצעי המיגון הנחוצים: מעיל מגן, כפפות, הקסדה הטובה ביותר, ובלעדיהם לא עלה על האופנוע. בתום השירות הצבאי תיכנן רונן לצאת לטיול ארוך במזרח או באמריקה הדרומית. הוא היה מנוי על כתב-העת 'מסע אחר', קרא וחלם על יעדים אפשריים למסעו. ביום י"ח בחשוון תשנ"ח (17.11.1997) נפל רונן בעת מילוי תפקידו בתאונת-דרכים, כאשר עלה לנסיעת מבחן על האופנוע של חברו, אותו ביקש לרכוש והוא בן עשרים-ושתיים בנופלו. רונן נטמן בבית-העלמין הצבאי בצפת. השאיר אחריו הורים ושלושה אחים ואחיות: ליאור, מירה ושלומית. כותבת ברכה, אמו של רונן: "'כולם אוהבים אותו, הוא – את כולם אוהב'. זה משפט הפתיחה והסיום אותו ציינו חבריך במכללת 'בזק' בה למדת, זהו משפט הפתיחה והסיום אותו ציינו מפקדיך בצבא. משפט קטן בן שש מלים קטנות, שטומנות בחובן עולם ומלואו, שמביעות את שנטעת בלבם של כל מכריך, של חבריך ושל בני משפחתך, את ההרגשה שידעת להעניק לכל אחד ממכריך, כי אתה 'החבר הכי טוב שלו…' "כמו מלח הארץ שאוהב את אנשיו, דואג להם ומקשיב בסבלנות אין קץ לצרותיהם, תמיד מצאת את העצה הכי טובה והכי אמיתית והיעילה ביותר. כך היית לנו, לכולנו – רונן. בשנות חייך הקצרות, 22, עשית כה הרבה והטבעת את חותמך בכל מקום שבו דרכה כף רגלך. בכל מקום שבו היית השארת אהבה רבה, כנה ואמיתית. בסבלנותך, בשלוותך ובחיוך המקסים והנצחי שלך, עם שתי גומות של חן, כבשת את ליבם של הבלתי ניתנים לכיבוש. השקט שלך טמן בחובו את כל עוצמת החיים והעניק מרגוע לסובבים אותך. המבט הבוהה למרחקים, המבט החוקר והחכם שרצה לראות ולהבין הכל – מעבר לאופק ומבעד לגוף – ישר לתוך הנשמה הן של הטבע והן של האדם. וראית-והבנת-וידעת."
