יהודה, יצחק

בן ציונה ויוסף. נולד באופקים, ביום ט' בתמוז תשמ"ו (16.7.1986). הרביעי מבין חמשת אחיו: ניר, רועי, רן, והתאומים תמר ודניאל. יצחק גדל באופקים. הוא החל את לימודיו בבית הספר היסודי "מורשה", והמשיכם, עד כיתה ח', בישיבת בני עקיבא "אפיקי ארץ". כמו רבים מחבריו המשיך את לימודיו התיכוניים בבית הספר "הטכני" שבבאר שבע, שם למד את מקצוע האלקטרוניקה. בהגיעו לכיתה י"א ערך יצחק חשבון נפש. הוא הכיר בכך שהמשך לימודיו ב"טכני" יקשור אותו לשירות צבאי בחיל האוויר, ואילו כל מעייניו היו נתונים לשירות קרבי. לפיכך ביקש לעבור ללמוד בבית הספר האזורי "מרחבים", ואף כי לא נהוג לקלוט למוסד תלמידים חדשים בכיתות י"א-י"ב, הסכים המנהל "ליטול סיכון" ולקבלו. וכך, בהסתיים תקופת החגים, לאחר שכבר החל את כיתה י"ב, השתלב יצחק במגמה הראלית שבקריית החינוך "מרחבים". האח רועי מספר: "… אינטליגנט. צפיתי לו עתיד מזהיר, מהנדס חשמל אולי. הוציא 100 בהכול. הוא לא היה מתאמץ ולא יושב וחורש." רמת הלימודים ב"מרחבים" הייתה גבוהה מזו שב"טכני", אך יצחק לא נבהל, אלא התייחס לכך כאל אתגר. הוא נהג להישאר בבית הספר עד שעות אחר הצהריים המאוחרות ולהשלים חומר, הצליח לצמצם את הפער, ועמד בהצלחה בבחינות הבגרות. ענווה, צניעות ואהבת הזולת היו חלק ממהותו של יצחק, עלם חמודות עם בת צחוק תמידית: "כשמו כן הוא, תמיד צוחק, צנוע ונחבא אל הכלים. אינו מרבה לדבר ובעיקר לא על עצמו. לא מתלונן, לא מקטר, לא מרים קול, לפעמים מביט מהצד בשקט, מקשיב ומחייך, משתדל לא להטריח אף אחד," כך מתארו הדוד מיכאל. חברות הייתה בעבור יצחק ערך עליון, ועם כולם נהג במידת הרחמים. ליבו היה פתוח לכול, בכל אדם ובכל מצב מצא יופי וייחוד, והקפיד לומר שבחו של אדם בפניו ולהדגיש את מעלותיו. בני הדודים: "התנהגת כ'סבא טוב'. כשפגשת מישהו מיד אמרת לו כמה הוא טוב, חדרת לנשמתו והיה חשוב לך לומר לו 'תמשיך, תראה את הכוחות שבך'…" ומוסיף הדוד מיכאל: "יצחק ידע להעריך כל דבר הנקרה בדרכו ולשפוט כל אדם וכל סיטואציה לכף זכות. תמיד הסתכל על המתרחש מן המבט הטוב, הסלחני, המוותר, בכל אחד ראה את הטוב והיפה. לא שמעתי מפיו ביקורת, זלזול או שמץ של התנשאות." היו ליצחק חברים רבים, שונים באופיים ובמנהגיהם, ועם כולם מצא שפה משותפת. אוהב ונאהב היה, וגם מי שבתחילה לא הכיר את "הילד השקט", לאט לאט נגלה אליו יצחק במלוא יופיו והדרו. בהיותו שוחר שלום וחותר להרמוניה תמידית, לא יכול היה יצחק לשאת סכסוכים מכל סוג שהוא. אם התרחשה חלילה מריבה, מיהר לפייס בין הצדדים, ומשיב את הסדר על כנו. כאשר יצאו החברים לבלות וממי מהם נבצר לצאת מסיבה כלשהי, היה יצחק מתנדב להישאר איתו, גם במחיר הפסד הבילוי. בן: "יצחק חשב יותר על חברים מאשר על עצמו. נתן כסף לחברים שלו, תמיד הלווה להם. מספר אחת מבחינת חברים. היה מתקשר תמיד לחברים והם היו מתקשרים אליו לעזרה, לשאלות ולהתייעצות. בכל שעה שהייתי מתקשר אליו היה ליצחק את הקול המרגיע והוא תמיד היה קשוב." גם את המשפחה, שעימה היה לו קשר מיוחד, דאג יצחק לטפח. מעולם לא היה לטורח על הוריו ותמיד עזר, כיבד והרעיף אהבה ללא גבול. הוא היה דמות משמעותית ותומכת לאחיו הצעירים, שימש יועץ, אוזן קשבת, ובעיקר היה אח אוהב ומסור. בטיולים המשותפים עם בני המשפחה המורחבת היה יצחק "הבוגר, האחראי, זה שדואג שאף אחד לא יעשה שטויות… תמיד שמרת, תמיד דאגת, תמיד הרמת יד כדי להגן מנפילה במסלולי ההליכה, כאילו רצית לשמור על כולם, שלא יקרה לאף אחד כלום…" מספרת בת הדודה. טוב ליבו ויכולת הנתינה של יצחק היו ידועים ברבים. הוא הפגין דאגה כלפי שכנותיו המבוגרות, הקפיד לדרוש בשלומן ועזר להן בכל הזדמנות. בערבי השבת ערך בביתן את הקידוש על מנת שגם הן תרגשנה את קדושת השבת. במהלך לימודיו בתיכון, נערך טיול בית-ספרי לצפון הארץ. יצחק היה עד לתקרית בלתי נעימה: חבורת נערים התקוטטה, והמורה ניסתה להפריד ביניהם. יצחק מיהר להתערב, מתוך שביקש להגן על המורה. לרוע המזל מעד, נפל, ופרק את ידו. הוא פונה לבית חולים בקרית שמונה ולאחר יום אשפוז חזר הביתה כשידו חבושה. בצניעותו, סיפר להוריו כי נפצע בעת שנפל בנחל. כדי לשקם את היד נאלץ לעבור טיפולי פיזיותרפיה, אך כל אימת שמתח את ידו קצת יותר מדי, היה פורק את הכתף. עם הזמן למד להתמודד עם התופעה ולהחזיר את הכתף למקומה. בביתו חונך יצחק לאידאליזם, לאהבת המולדת ולחובת ההתגייסות להגן על הארץ, וערכים אלה נטמעו בו היטב. מטבעו היה מעורב ומעורה במתרחש ואהב את הארץ בכל מאודו. הוא ציפה בכליון עיניים לשירותו הצבאי, כדי שיוכל לתרום ולקיים הלכה למעשה את שהאמין בו. "להתגייס לצבא זוהי זכות ולא חובה, בעיקר כאשר לעם ישראל כבר אלפיים שנה, כאשר היה בגלות, לא היו חיילים," היה אומר. שאיפתו וחלומו היו לשרת ביחידה קרבית, ועיניו היו נשואות ליחידת "עורב" של "גולני" – החטיבה בה שירתו אחיו הגדולים, ניר ורן. דבק בהחלטתו, החל יצחק באימונים ועמל על שיפור כושרו הגופני, אלא שבתום הבדיקות הרפואיות בלשכת הגיוס נקבע הפרופיל שלו ל-45 בלבד – פרופיל שאינו מאפשר לשרת שירות קרבי. אכזבתו הייתה רבה. בחבריו דחק להתנדב ליחידות לוחמות: "אתם בריאים ואין לכם בעיות, לכו לקרבי," היה מטיף. עם גיוסו לצה"ל, ב-23.11.2004, הוצעו ליצחק תפקידים מספר, אך הוא לא היה מעוניין באף אחד מהם. לבסוף, כברירת מחדל ובאי רצון בולט, החל קורס רל"שים, ובסיומו הוצב בפלגת כוח אדם של "שייטת 13" – יחידת הקומנדו הימי. הודיה, בת הדודה: "הוא לא השלים עם זה שהוא פקיד. הוא רצה יותר ולא היה מוכן לוותר. הוא לא הרגיש שייך ל'שייטת' ולתפקיד. זה לא היה 'אולי', מבחינתו, אלא עובדה." יצחק התקשה להשלים עם המציאות והיה מתוסכל. אט אט חדרה בו ההכרה שהדרך להגשמת חלומו לשרת כלוחם היא לעבור ניתוח שירפא את הליקוי שבכתפו. "כשהיינו בעזה, היינו יושבים תמיד אחרי הארוחות ומתקשרים אל יצחק ומדברים אתו כשהוא ביחידה בעתלית. אנחנו היינו עם אקשן סביבנו, מבצעים ופעולות, והוא תמיד אמר 'חכה שאני אעבור את הניתוח, אני אהיה שמה ממש מקדימה, אני אעקוף אתכם,'" מספר חבר. וכך, בד בבד עם מילוי תפקידו בחיל הים, פעל יצחק בדבקות ובעקשנות לקידום תכנית הניתוח. מספר דוד: "אם היה יצחק מחליט שהוא עושה משהו אז הוא לא זז מזה. הוא היה מאוד עקשן. החלטה שלו זה החלטה. כאילו אין מחר." ומוסיף ישראל: "בן אדם חזק. לא מוותר ולא נכנע לדברים, לא נותן לדברים לשבור אותו. עשה הכול כדי להשיג את המטרה שלו." לאחר מאבק ממושך במערכת ובסדריה, נשאו מאמציו של יצחק פרי והניתוח המיוחל אושר. משנקבע מועד לניתוח היה יצחק מאושר. חלומו לשרת כלוחם החל להתגשם. ביום הזיכרון לחללי צה"ל, 11.5.2005, עבר יצחק את הניתוח. אביו מספר: "היינו בצפון כל המשפחה המורחבת. רצינו לאסוף אותו בדרך מעתלית אך הוא אמר שאין צורך שנהיה נוכחים כי מדובר ביום אשפוז אחד. ביום הניתוח שהינו בטבריה. התקשרתי אליו והוא לא היה זמין. בסביבות עשר בלילה התקשרתי לבית החולים ואמרו לי שהוא ישן." הניתוח בכתף הסתיים בהצלחה. אך למחרת, ביום ג' באייר תשס"ה (12.5.2005), יום העצמאות של מדינת ישראל, השיב יצחק יהודה את נשמתו לבורא. אביו: "בבוקר התקשרתי שוב לבית החולים והאחות ביקשה ממני לבוא. לא חשבתי לרגע שקרה לו משהו. אני וציונה נסענו לבית החולים, וגיסי עם הקשרים שלו בירר וכבר ידע כי קרה אסון. בבית החולים חיכו לנו מפקדיו של יצחק, תפסו אותי וחיבקו אותי…" יצחק, בן תשע-עשרה בנפלו, הובא למנוחת עולמים בבית העלמין שבמושב בטחה. הותיר הורים, ארבעה אחים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-טוראי. על קברו ספדו לו בני משפחתו: "יצחק שלנו – אנחנו עומדים כאן – ליד קברך, ואיננו מאמינים. … הלומי צער ותדהמה כולנו, על שהלכת מאיתנו ואתה עדיין לא בן עשרים. יצחקי, אומרים תמיד שאלוהים לוקח אליו את הטובים ביותר, ולנו חסרות המילים להביע עד כמה נכון הדבר בקשר אליך. עד כמה היית טוב לב, אחראי, חברותי ובעל יכולת נתינה ואהבה לסובביך. עד כמה הייתה האמת חשובה לך. עד כמה לא יכולת להתפשר על ללכת עד הסוף עם הדברים שבהם האמנת. עד כמה היית מוכן לתת הכול למען המשפחה שכל כך אהבת, ועד כמה היית מוכן לתת הכול – בצניעותך, במסירותך ובטוב לבך, למען המדינה שלנו – ולמות למענה. … כנראה שהיית גדול מדי עבור העולם הזה. כנראה שמקומך עם האלוהים – כמו המלאכים." במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב אלוף דוד בן-בעש"ט, מפקד חיל הים: "את שירותו בשייטת 13 ביצע יצחק במסירות רבה תוך רצון עז להחלים ולהסב את מסלולו לשירות קרבי על מנת לתרום ולהגן על המולדת. בשם חיל הים, מפקדיו וחייליו הנני מביע את השתתפותנו באבלכם הכבד ומחזק את ידיכם." כתב למשפחה אלוף-משנה ארז נבו, מפקד היחידה: "יצחק שירת ביחידת הקומנדו הימי כתומך לחימה. הוא תרם את חלקו בסיוע למשימות השוטפות של היחידה ועסק בפעילות בעלת חשיבות גבוהה – הטיפול בפרט. יצחק היה נכון לבצע כל משימה – בשלווה, בצניעות וברוגע שאפיינו אותו כל כך. הוא היה חייל מסור וחבר טוב. … יהי זכרו ברוך." סיפור פטירתו הטרגי של יצחק פורסם בעיתונות ועורר הדים רבים. לאחר מותו הקים משרד הבריאות ועדת בדיקה שהעלתה כי שרשרת של תקלות גרמה לאסון. במלאות שנה לנפילתו, הספידו את יצחק אחייניו: "יצחק אהוב שלנו… כל כך מתאים לך למות פתאום באמצע החיים ולגרום לנו להמון הרהורי תשובה ותהיות. להפסיק לחיות רק את הכאן ועכשיו, כאילו אין משמעויות נסתרות או נוספות לחיים. … והרי המוות שלך כרוך ברצון שלך לחיות, ללא פשרות, עם אמת נוקבת וחזקה, עם דין שהרצון יתקיים בלא פשרות, הכי קרוב לליווי האלוקי. … התחברת לשרשרת הדורות ולנצח ישראל. … כל כך הצטנעת והיית כנעלם, גם כשהיית איתנו, והיה בך משהו מן הסוד, כאילו כדי שלא נצטער כשתלך. … יצחק, היית לנו לזכות, לאהבה רבה ולאושר אין-סופי. … והלוואי שכל זיכרון שלנו ממך יעלה חיוך של אהבה." הספד המשפחה במלאות שנתיים לפטירתו: "… אנחנו לא מבינים את המושגים שמלווים אותך עכשיו, הזמן שלך הוא אחר. אנו מדמיינים שהמחשבות והרצונות שלך כולם טהורים ונכונים ואנו מתנחמים בידיעה ומצטערים כאחד, שאף פעם לא ביקשת דבר לעצמך. … ועדיין אנו עושים השתדלות שאת הידיעה, שהיא אחת המתנות הכי גדולות שנתת לנו בקיומך ובלכתך, ושאותה אתה רוצה בעבורנו כצוואתך, נמשיך למלא והיא לשמוח תמיד, לראות את הטוב, לא לכעוס על עצמנו. … אוהבים אותך, מתגעגעים אליך, מעריצים אותך ילד שלנו. לעד." דברי הזיכרון שנישאו ביום השנה השלישי: "… בחייך הקצרים למדנו ממך המון – את האהבה, את החברות, את הנחישות, את שמחת החיים, את הצחוק, את הדאגה, את הצניעות והפשטות, את האמון העצמי. … רק לפעמים, יצחק, מתגנב הרצון, ולו פעם אחת, לראות, לדבר, לחבק, להרגיש ולשמוע אותך כפי שיכולת להיות היום. יצחק שלנו, הלב ממאן להיפרד אבל אתה כבר יודע שאין משמעות לפרידה, לפחות לא בעבורנו, כי אתה, ילד אהוב, שוכן בליבנו תמיד…" הספדה של הודיה, בת הדודה: "… היית מדהים, היית מיוחד במינו, פשוט אין לך תחליף. … אלוהים באמת לוקח לו את המובחרים לסיירת שלו שם למעלה, סיירת המלאכים. … מה שמיוחד אך כואב כאחד הם הידיעה והזיכרון שתמיד תישאר ילד-נער, נער מלאך, נער נצחי, נער מיוחד. … אתה חסר כל שנייה, כל דקה, כל שעה ובכלל – כל הזמן. אוהבת, מתגעגעת ולא מבינה." משפחתו של יצחק שוקדת על עריכת ספר זיכרון שינציח את דמותו. דברי ההקדמה לספר: "יצחק אהוב שלנו, המוות אינו דבר שאנו יכולים לעכל, הוא גורם לנו להיזכר בסופיות של קיומנו הגשמי, לכן הוא בהכרח מחבר אותנו אל האין-סוף, אל הרוח, אל האלוקות. ומאחר ששמך יצחק, ושם הרי הוא כמהות, כהקדמה לספר שנכתב על ידנו ובעבורנו שבו יהיה לנו לזיכרון עולם מקצת מן ההופעה של נשמתך בעולם, עיינו במקורות וראינו, אפילו ניתן לומר בצורה מצמררת, את המשך הגילוי הנשמתי של יצחק אבינו בעולם בעזרתך. מסירות הנפש, הנפעלות והצדיקות הנסתרת יבואו לידי ביטוי בכל אשר ייכתב בעמוד זה ואילך. יצחק על פי חז"ל מסמל את מידת הגבורה בעולם, ואתה בחיותך ובמותך נפלת על קידוש ה', על מסירות נפש וגבורה עילאית כדי להיות לוחם בצבא של עם ישראל. יצחקי, חז"ל אומרים שמי שנפטר לפני גיל י"ט, סיים את תיקונו בעולם, ואילו אנחנו עדיין עומדים, פועלים ושחים בגעגועים העזים, השותתים, הרבים, אליך."