נולד ביום י"ט בשבט תשי"א 26.1.1951)) ברמת-גן, להוריו הרב ד"ר צבי אריה יהודה וד"ר נעמי בת-ציון לבית פרבשטין. עוד בילדותו התגלה כבעל סגולות נדירות. לפני הגיעו לכתה א' בביה"ס היסודי (ממ"ד מעלות בבני-ברק) כבר רכש לו ידיעות מפתיעות בכ"ד ספרי התנ"ך ובתחומים אחרים. הוא דלג על שתי כיתות ובכל זאת הצטיין בין חבריו. הם שחקו בכדור והוא הפסיקם והסביר להם את חוקי המשיכה, התאוצה וכו'. היה לו כשרון נדיר לשחזר דברים במחשבתו, להתרכז בהם היטב ולעבוד עליהם ללא עיפרון ונייר. כתב מעט, אך במקוריות, בתמציתיות ובבהירות. ברוב שעות ביה"ס עסק בפתרון חידות, בשיחזור ספרים שקרא ובפתרון בעיות מתמטיות – הכול בע"פ. היתה לו יכולת בלתי מצויה ללימוד עצמי, ופרט לספרים נזקק אך מעט מאוד למורים ולעזרי לימוד. בגיל 6 – 7 למד מעצמו לקרוא ולהבין אנגלית לפי חזות האותיות והמלים שבצד התמונות, מבלי ששמע הגותן. קרא ספרים רבים בתחומים מגוונים, וחזר עליהם פעמים רבות. בני חונן עוד מילדותו בתפיסת זמן מצויינת, ונהירים היו לו ענייני ההיסטוריה היהודית והכללית יותר משבילי החיים המעשיים. הוא נטה לעיסוק פילוסופי בדברים שמעבר לקיום הממשי. עוד טרם היותו בר-מצווה קרא בעניין ספרי פילוסופיה, והיה רץ בקריאתם כמו בקריאת ספרות יפה. אולם ככל שהשכיל כן עמקה אחיזתו במקורות היהדות וכן גדלה הערצתו לגדולי האומה הישראלית ולתולדותיה. מעולם לא החזיק גדולה לעצמו בשל השפע הרוחני אשר נחן בו, ולא השתמש בו כמקור לכוח או לגאוה. עד יומו האחרון נהג להתחלק בפרות כשרונותיו בפשטות ובטבעיות. היה פונה לכל אחד ברמתו ובלשונו, והיה נוהג זהירות יתירה בכבוד אחרים. את לימודיו הפורמליים המשיך בישיבה התיכונית "הישוב החדש" בתל-אביב. לימוד הגמרא הפך לחלק קבוע ונכבד בסדר יומו. התעניינותו וקריאתו התפרסו אל מדעי החברה והאומנויות, ובצד ספרי עיון קרא גם מסות ונאומים עתיקים ומודרניים בנושאים פוליטיים. הוא נעשה ער למציאות החברתית ומעורב בה, ורכש לעצמו חברים וידידים. שאף לממש צדק חברתי בחיי יומיום הלכה למעשה וראה בכך את חובתו האישית. בעיזבונו נמצא חיבור ללא כותרת שכתב בגיל 15, ועניינו שלמות האדם וחובתו בעולמו. יש בו מראי מקומות מדויקים וממוספרים של למעלה מ- 20 מקורות יהודיים שעליהם הסתמך בכתיבתו. עד יומו האחרון נשאר תמים באמונתו בדבר אפשרות ההגשמה של חפיפה מלאה בין המחשבה למעשה. תם וישר-דרך היה. רגיש לצרכי זולתו, אולם מודעותו לצרכי עצמו היתה מזערית בלבד. התייחס בחום, בקרבה ובמסירות לבני-משפחתו הקרובים והרחוקים, וגילה התעניינות ואהבה לילדים. אף שרוב זמנו היה שקוע בלימודיו ובעיוניו, שקד גם על שיפור כושרו הגופני, והתעמל בשיטתיות ובהתמדה. בני אהב את הארץ בכל מאודו ונהירים היו לו שביליה החדשים והקדומים. הטיולים הרבים אשר תיכנן וביצע, ואשר גם בהם השתקפו המקוריות, היידע והעושר הרוחני שלו, יצאו להם מוניטין. בשנות לימודיו זכה בני בפרסים רבים ובתעודות הצטיינות שונות, וכן בפרס האולימפידה למתמטיקה לנוער שליד מכון ויצמן למדע, ולציון לשבח מיוחד על פתרון מקורי וייחודי של בעייה מתמטית. בהתקרב מועד גיוסו לצה"ל התלבט האם להמשיך את לימודיו בישיבה גבוהה, מתוך שאיפה להעמיק ולהרחיב את השתקעותו בתורה וביהדות, או להעדיף התגייסת מיידית. בשניהם, וגם בלימודים אקדמיים, ראה דרכים הכרחיות למימוש אהבת עם ישראל וארץ ישראל. כפשרה עם המציאות המשיך את לימודיו בישיבה גבוהה – "ישיבת חברון" – רק שנה אחת. אך לימוד הגמרא והגות בספרות ההלכה, האגדה והמחשבה היהודית הפכו אצלו לדרך חיים עד יומו האחרון. גם בצה"ל מצא בני אמצעים ופנאי ללימוד תורה לשמה, והרבה להתלבט במסקנות ההתנהגותיות הנובעות מלימוד ההלכה היהודית. הוא שקד על שמירת ההלכה לפרטיה ולדקדוקיה גם בתנאי לחץ, שאל שאלת חכם בעת הצורך והפריש בקביעות ובצנעא מעשר לצדקה. בסוף 1969 התגייס בני לצה"ל במסגרת העתודה האקדמית והתחיל את למודיו באוניברסיטה העברים בירושלים. כעבור שנתיים בלבד הוענק לו תואר ראשון במתמטיקה ויישומיה בהצטיינות יתירה, ובממוצע ציונים של 96. בצה"ל עבר לפי בקשתו קורס מ"כים קרבי, סיים בהצלחה קורס קצינים, ועבר השתלמויות של קציני חיל-אויר. ביחידתו שרת בני כקצין מתמטיקאי וכבוחן מערכות. עד מהרה חלש על פרויקטים מורכבים, רבי היקף ורבי חשיבות. הוא תרם תרומה מכרעת לפיתוח אמצעי לחימה מתוחכמים ולשיטות למדידת ביצועים של אמצעי לחימה – אשר לפי דברי מפקדיו "עוד ידובר בהם!" בני השתייך לקבוצת קצינים בעלי מיומנות גבוהה, ואף ביניהם בלט בגין השילוב הבלתי רגיל של יכולת הפשטה מרקיעה עד למרום וכושר עשייה היורד עד לפרטי הפרטים. הוא היה חלק מצוות אשר פיתח שיטה לשיפור ביצועי טייסים בקרבות אויר וזכה להוקרה ולפרס מפקד חיל-האויר. בני הצטיין ביכולת לניתוח נושאים מתמטיים וליישומם המיידי בתכניות מחשב. בזכות יכולתו לפשט בעיות מורכבות והתמדתו בפתרונן, הגיע לביצוע מרבי של התוכנה במערכות משובצות מחשב. בכירים במערכת הביטחונית והצבאית מספרים שהיו יוצרים במכוון הזדמנויות בהן יוכלו לשמוע מפיו רעיונות שונים, הן בתחום המקצועי והן מחוץ לו, שכן ניסוחיו והשקפותיו היו תמיד מעניינים וחשובים. בני הטביע חותם עז על היחידה כולה הן בשאיפתו המתמדת לביצועים ושיפורים בעלי איכות מרבית והן באצילות נפשו. לב נדיב היה לו. אהב כל אדם, ידע להבחין בטוב שבו, לעוררו ולעודדו. תמיד שידר חום ואהבה אל זולתו, עד שנדמה היה שנמחק כל מרחק בינו לבין הסובבים אותו: כפופים, עמיתים, ממונים. היה נותן מעצמו ומשלו בנדיבות, בטבעיות וללא ציפיה לתמורה. גם במסגרת הצבאית חתר לשלמות ולטוהר, והקרין על סביבותיו אמות-מידה מוסריות גבוהות ביותר. לפיכך נאבק בתקיפות-יתר נגד כל מה שנתפס על ידו כעוול או כאי צדק לזולתו, אפילו מצד מפקדיו. גם כיום, שנים רבות לאחר פטירתו, מהווה זכרו של בני סמל מגשר בין אנשי היחידה ומופת לאידיאלים שאליהם יש לשאוף. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים הוטרד בני בשל הבעייה המוסרית של שהייה בעורף בעת מלחמה, אך השקיע את מיטב אונו בביצוע הפרויקטים שעליהם הופקד. הוא הצליח לקבל מינוי חרום ליחידה מיבצעית, אולם מינוי זה לא הניח את דעתו. הוא האמין שאת תרומתו של האדם יש להעריך לפי גדול הקרבן האישי ולא לפי ההישג האוביקטיבי. ביוני 1974 הגיש בקשה לעבור לתפקיד קרבי וכתב "…אני מרגיש כי זכותי לחיות בארץ הזו נפגמת מכיוון שאינני נוטל על עצמי אפילו חלק קטן מן המאמץ והסיכון הנדרשים מחייל קרבי…". מפקדיו לא ראו לנכון לוותר על בצועיו המעולים ביחידתו, אך נענו לו על-ידי הצבת חירום ביחידת-שדה של חיל-האויר, נוסף לפעילותו השוטפת ביחידתו. ביום ט"ו בשבט תשל"ה 27.1.1975)) נפל בני בעת מילוי תפקידו במסגרת הצבת החרום ונפילתו סמוכה לתפילתו. סמוך לפטירתו פרש מיחידתו, עטר עצמו בתפילין, והתייחד עם בוראו בשיח-תפילה, בשולי הדרך, אל מול ארץ אהבתו. בני הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות שבנחלת יצחק. יודעיו זוכרים אותו באהבה כדמות פלאית וכאיש המעלה. מדי שנה מתכנסים רבים מחבריו ובני משפחתו להעלאת זכרו ולעילוי נשמתו.
