גד, בן קטה וזלמן, נולד ביום י"ד בתשרי תש"ד (13.10.1943) בכפר-סבא. בהיותו בן עשרה חודשים עבר עם הוריו לקיבוץ כפר-סאלד, שם עבר את כל שלבי הגידול של ילד בקיבוץ – למן הפעוטון ועד לסיום בית-הספר התיכון. אביו, זלמן, יליד הארץ, הוא בנו של חיים-ברוך, מן הדמויות המוכרות של העלייה השנייה, בעל האכסניה המפורסמת ביפו. בנערותו הצטרף זלמן לשורות "מחנות העולים", ובית גידול זה הוא שעיצב את תפישת עולמו והביאו אל הקיבוץ. בכפר סאלד היה במשך שנים "איש ציבור" לכל דבר, ומילא תפקידים חשובים במשק. אמו, קטה, היא ילידת גרמניה, והייתה בנעוריה חברה בתנועת נוער חלוצית. במהלך שנות חייה בקיבוץ, הלכו וגברו בה ספיקות ולבטים לגבי מידת השלמתה עם הרעיון הקיבוצי בכללו. כשהיה גדי בן שש-עשרה, עזבו ההורים את כפר-סאלד לפי רצונה של האם, אולם הוא – שכבר היה נער העומד על דעתו – נשאר במשק. משסיים את חוק לימודיו התקבל כחבר בקיבוץ. כבר בשנות ילדותו, נכרו בגדי אותן תכונות, שנתגבשו ונתחדדו בהגיעו לבגרות. היה בו שילוב נדיר של כישרונות אינטלקטואליים יחד עם ענווה אמיתית, שאין בה שמץ של זיוף; היה לו כישרון-מנהיגות מלידה וסמכות טבעית שאין עליה עוררין. יחד עם זאת היה מסוגר ונטה להתבודדות מרצון. היה לו כישרון מוסיקלי מובהק – הוא הפליא לנגן בכנור, בחצוצרה, במפוחית-פה ובחלילית, ואף חיבר כמה יצירות – ויחד עם זאת נמשך מאוד אל עולם המדעים המדויקים, שכפי שנסתבר ברבות הזמן, היו הם עולמו האהוב ולהם הקדיש את עיקר מעייניו. גדי, שהיה תלמיד-חכם ולמדן מובהק, היה גם הראשון מבני קבוצתו שיצא לעבודת השדה, למד אותה, נקשר אליה בעבותות חזקים ונשא בעולה באחריות רבה, החורגת מן המצופה מבני גילו. טוב לב, מבין מאוד, נבון, סלחני ומבוגר מבני גילו ונוסך ביטחון על סביבותיו – כך היה גדי בילדותו ובנערותו, וכך הצטיירה גם אישיותו כמבוגר – תמיד משכמו ומעלה, אישיות המקרינה על סביבותיה גם בחיצוניותה וגם בפנימיותה. כאשר שואלים חברים על דמותו של גדי, הם מוכנים לספר רק "בתנאי שיאמינו להם. שלא יגידו: אה, סופרלטיבים. כי הבחור, מושלם היה – בדרכו שלו, באישיותו החד-פעמית, בנתיביו הידועים רק לו – מושלם". גד גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1962 והתנדב לחיל הצנחנים. במסגרת שירותו עבר קורס מ"כ רובאים, קורס צניחה, קורס מפקדי כיתות חי"ר, קורס קציני חי"ר וקורס מפקדי פלוגות. את הקורסים כולם סיים בציונים מעולים. חבריו לנשק, מפקדיו ופקודיו – כולם כאחד הכירו בייחודה של אישיותו, בסמכותו הטבעית, בחכמתו, בתבונתו וביושרו הרב. באחת מחוות הדעת של מפקדיו עליו נאמר: "קצין מצוין, בעל ידיעה מקצועית מעולה, מסור, מבצע בדייקנות את המוטל עליו, בעל יכולת פיקודית מעולה, קר-רוח בפיקוד ובביצוע משימות, נאמן לחייליו ולמפקדיו, מצטיין בבגרות יוצאת דופן, קצין משובח, בעל אישיות חזקה מאוד". סיפר מאיר פעיל, שהיה מפקד בית-הספר לקצינים בזמנו: "כשהייתי מפקד בה"ד 1 הצלחתי להשיג פעולות תגמול בשביל החבר'ה. פעם היה כמעט חרבון. יצאנו לפטרול כזה, והמפקד נבהל והתמוטט. גדי היה אז סגן-משנה, לקח על עצמו את הפיקוד וביצע את העסק טיפ-טופ, בלי בעיות. כשגמר, דאג שכלפי חוץ זה לא יתבלט. זה הטיפוס של גדי. הוא היה יהודי לעניין. אני נורא רציתי שיישאר בקבע, נורא…" במחצית אוקטובר 1964 משסיים גדי את שירות החובה נשא לאישה את חברתו מירה, בת עין-חרוד. לזוג נולדו בן ובת; איתי ודורון. גדי היה בעל ואב המקרין מכל מה שיש בו גם אל תוך המעגל הסגור והמלא אור של המשפחה: טוב-לב, רגישות, סבלנות, התמסרות וסמכות טבעית. כך היה זה עם שני ילדיו, כך היה זה עם מירה, היודעת לספר על מערכת היחסים המיוחדת במינה ששררה ביניהם, ועל הבנה הדדית מופלאה, שהוותה בסיס לחיי משפחה הרמוניים שאין דוגמתם. בצד חיי המשפחה, סבבו חייו של גדי בשני מעגלים נוספים – העבודה בחקלאות והתכונה לקראת יציאה ללימודים גבוהים. מששב אל הענף שלו, ענף גידולי השדה, מיד הוטל עליו ריכוז הענף והוא השקיע בו את מיטב מרצו. כל תכונותיו התאימו לתפקיד: סמכותו כמנהיג טבעי, חריצותו בעבודה, כוחותיו הפיסיים העצומים ויכולתו להבין ולהקיף את התחום התיאורטי, העיוני, המקצועי של החקלאות. הקיבוץ ציפה ממנו גדולות, טיפח אותו כמרכז המשק לעתיד, ראה בו עמוד-תווך לעתיד לבוא. אבל גדי התחמק מקבלת תפקידים ציבוריים, שכן מבחינת אישיותו לא היה "בנוי" לשליחות כזאת. שאיפתו הגדולה הייתה לצאת ללמוד, ושאיפה זו באה לבסוף לידי מימוש, הגם שקדמו לכך משברים בגלל ניגודי אינטרסים בינו לבין המשק. גדי יצא ללמוד בפקולטה לחקלאות שברחובות. באותה תקופה נפטר אביה של מירה, גדי ומירה עברו להתגורר בעין-חרוד, כדי להיות לצדה של האם, וגדי הקדיש את כל זמנו ללימודים. "אפשר היה לשים אותו עם הספרים, עם מעבדת המחקר – זה היה כל עולמו", אומרת מירה. הביוכימיה קסמה לו וגם חקר הסרטן, והוא היה יושב שעות ארוכות ובולע ספרים בנושא. בחדרו, במעונות הסטודנטים, הייתה הדלת פתוחה. מי שרצה לשאול – היה בא ונכנס. "לפני מבחן", מספרים חבריו, "היינו עומדים בדלת ומחכים לגדי. אחר-כך נלחמים על המקום הבטוח לידו. הוא פתר בעיות יותר טוב מהמרצים. הייתה לו מין מחשבה בהירה כזאת. פנומן מלידה". כחודש לפני שפרצה מלחמת יום-הכיפורים, נקראה יחידת הצנחנים מכובשי ירושלים לשירות מילואים בחרמון (ג'בל רוס). צלם טלביזיה שהזדמן למקום, הנציח לתומו את היחידה בפעולתה. משהסתיימה המלחמה, שב אליהם וסיים את סרטו העצוב. הסרט הוקרן על מסך הטלביזיה, כשבמרכזו תמונותיו של גדי. כשפרצה המלחמה, נכנסה היחידה לקרבות במלוא עיצומם. ביום שבת, ה-13.10.1973, מצאו להם הצנחנים רגע של פנאי להרים כוסית ליום-הולדתו השלושים של גדי. יומיים אחר כך נצטווה גדוד הצנחנים לחצות ראשון את התעלה ולתפוש ראש-גשר בצידה המערבי. לאחר תלאות מרובות הצליחו אנשי הגדוד לחצות את התעלה והמשיכו בדרכם לכפר סרפיאום. הכפר, שנראה דומם ממרחקים, היה מארב מסוכן. משהגיעו ראשוני הזחל"מים לפתחו של הכפר, נתכה עליהם אש מכל העברים. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), כאשר ניסה גדי לחלץ את אנשיו מהזחל"ם המותקף, נפצע קשה ולאחר זמן-מה מת מפצעיו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בעין-חרוד. השאיר אחריו אישה, בן ובת, אב, אם ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סרן. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "גדי הוגדר כקצין מצוין, בעל ידיעה מקצועית מעולה, מבצע בדייקנות את כל המוטל עליו, נאמן לחייליו ולמפקדיו, מצטיין בבגרות יוצאת דופן ובמסירות רבה מאוד;" כתב מפקדו: "יושרו, יסודיותו, מסירותו ויכולת הפיקוד המעולה שלו, העלוהו כדמות מרכזית בגדוד. היה אהוב על פקודיו וזכה להערכת מפקדיו ורעיו". לזכרו הוציאה המשפחה לאור ספר, שכלולים בו סיפור חייו, הערכת דמותו על-ידי חבריו, קטעים ממכתביו, מחיבוריו ומשיריו; כמו כן נכתבו שתי רשימות לזכרו – האחת בעלון קיבוץ עין-חרוד, לזכר נופליו, והשנייה – בעלון הפקולטה לחקלאות ברחובות; חלקת ארזים נטעה לזכרו על הר-כנען שבצפת.
