יגור, דניאל-דוד (“דני”)

בן יוסף ואורנה. נולד ביום י' באלול תשי"א (7.9.1951) בתל אביב. למד בבית הספר היסודי "החשמונאים" ברמת גן ובבית הספר "יהודה הלוי" בתל אביב. אחרי שסיים את לימודיו, למד שנה בבית הספר התיכון העירוני א' בתל אביב. דני היה צבר לכל דבר, בהליכותיו וביחסו לחבריו. שקט היה כלפי חוץ אך ער ותוסס בפנים. כבר אז התגלה אופיו החזק ועמו חוש הומור מפותח. הוא היה בוחר בנושאים רציניים לחיבוריו וידע לנתח אותם באמנות רבה, והדבר הסב הנאה רבה לחבריו, שהיו מצפים לשמוע את אשר בפיו. הוא הצטרף לתנועת "הצופים", והיה פעיל בה וסיים קורס מדריכים. הוא קשר קשרים הדוקים עם חבריו לבית הספר ולתנועה. קשרי ידידות אלה נשמרו היטב גם בזמן העדרו מהארץ. משפחתו נסעה לארצות הברית לרגל השתלמותו של אביו החוקר הכימאי, בעבודה מדעית. שם המשיך דני את לימודיו התיכוניים בבית הספר סירקיוז שבמדינת ניו יורק. חבריו חיבבו אותו מאוד ונהנו מעליזותו, משובבותו, מטוב לבו ומחוש ההומור המיוחד שלו. הוא היה מלא מרץ ושמחת חיים. אף על פי שהיה בעל כשרונות מזהירים, היה צנוע וביישן. תמיד רצה להיות אחד מהחבר'ה ולא להתבלט. הוא ניגן בגיטרה ואהב מוסיקה מודרנית. כן אהב ספורט ובמיוחד את משחק הכדורגל. אף על פי שלא היה טיפוס של מתמיד הקדיש הרבה זמן לספורט ולפעולות חברה, היה תלמיד מעולה והצטיין בכל בית ספר שבו למד. כשהיה תלמיד בבית הספר במדינת ניו יורק זכה בפרס ראשון במתמטיקה בתחרות בין כל בתי הספר של המחוז. בביקורו השני בארצות הברית דילג על כיתה בבית הספר התיכון, אשר בו סיים את לימודיו התיכוניים וזכה בתעודת בגרות עוד בטרם מלאו לו 17 שנה. עם תעודה זו נכנס לאוניברסיטת קולומביה בניו יורק (לאחר שהוענקה לו מלגה) ובה למד שנה אחת במגמה להנדסה כימית. גם שם השתתף בהרבה משחקים של נבחרת הכדורגל מטעם האוניברסיטה. מיד לאחר סיום שנת הלימודים, ביוני 1969, חזר לארץ, כדבריו, "למלא את חובתו". למרות האפשרות להמשיך בלימודים במסגרת העתודה האקדמית (כי הוא נתקבל כסטודנט בטכניון בחיפה עוד בהיותו בחוץ לארץ), החליט להצטרף לנח"ל. בסוף יולי 1969 התגייס לצה"ל, עוד בטרם מלאו לו 18 שנה. להוריו המודאגים הסביר שהוא אינו יכול לשבת ללמוד כאשר בני גילו מסכנים את חייהם. הוא העמיד תמיד דרישות מחמירות לעצמו, דרישות של נאמנות, אמת וחובה. דרכו הייתה דרך המוסר בכל אשר עשה. הוא בחר בדרך הקשה והיה שלם עם עצמו, כי האמין בנכונותה. בזמן שירותו חלה בצהבת, ולאחר צאתו מבית החולים נקבע לו "פרופיל" נמוך לחודשים אחדים. אולם הוא הסתיר זאת ממפקדיו כדי לצאת לפעולות מבצעיות יחד עם חבריו. בהיותו בהיאחזות נח"ל סיני התנדב לחודש שירות בסיירת בעזה. בסוף חודש ספטמבר נפצע קשה בעת מילוי תפקידו, בזמן סיור בחולות ליד רפיח. הוא הועבר לבית החולים בבאר שבע ולמרות מצבו החמור, ביקש מאת הרופאים ומחבריו (אשר חשו לבית החולים) שלא להודיע להוריו על פציעתו, עד שהוא עצמו יהיה מסוגל לעשות זאת. האחיות בבית החולים וחבריו סיפרו כי למרות שסבל כאבים קשים והיה נתון להשפעת מורפיום, הצליח לחייך ולהתלוצץ וחשש שמא לא יספיק להחלים בעוד מועד כדי לצאת לגדוד עם חבריו לגרעין. כאשר הגיעו בני משפחתו לבית החולים מצאוהו נטול הכרה ומצבו הוגדר כחמור ביותר. בו ביום הועבר במסוק לבית החולים רמב"ם בחיפה, לשם טיפול מיוחד. חבריו והוריו ישבו אז יומם ולילה ליד מיטתו וחיכו לנס. אך דני לא חזר להכרה ולא זכה עוד לראותם. כל מאמציהם של הרופאים להציל את חייו היו לשווא. בערב ראש השנה תשל"א (30.9.1970), מת מפצעיו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בקרית שאול. מפקד היחידה כתב להוריו במכתב תנחומים לאמור: "דני חזר מחוץ לארץ לפני גיוסו ולמרות האפשרות שהייתה לו ללמוד בעתודה האקדמית החליט להתגייס במסגרת הנח"ל. דני יצא לכל הפעולות המבצעיות ברצון ושמח לתרום את חלקו לצה"ל, אף על פי כן היה אוהב שלום, ועל צווארו היו תלויים דיסקית הזיהוי וסמל השלום יחדיו, מיזוג של חיילות עם שאיפה לשלום. דני היה חלק בלתי נפרד מן הגרעין; קשה לחשוב על הגרעין ללא דני, כשחיוכו הנצחי על פניו ובדיחות נפלטות מפיו ללא הרף. הוא היה חייל למופת ואת כל המוטל עליו עשה בנאמנות ובמסירות. אנו משתתפים בצערכם. – – זכרו יישאר אתנו לעד". ידידיו מארצות הברית שלחו תרומות רבות להנצחת שמו ולפי בקשת הוריו הוקדש הכסף לקרן שיקום חיילים של צה"ל מיסודו של משרד הביטחון; קיר זכרון בבית הספר "יהודה הלוי" בתל אביב הוקם על שמו ועל שם של עוד ארבעה מבוגרי בית הספר שנפלו.