יאורי, עמית

בנם הבכור של עינת ושחר. עמית נולד בירושלים ביום י"ז בכסלו תשנ"ד (30.11.1993) אח בכור של נעם ועדו. עמית גדל במרכז ירושלים. הוא למד בבית ספר יסודי "רחביה" ע"ש דוד ופולה בן-גוריון. כתב אביו שחר: "בהתחלה-בהתחלה, בכיתה ב' ביקשת לעזוב מסגרת פתוחה לבית ספר רגיל, כי 'לא עושים כלום' ויש 'מלא ריבים'. עברת למסגרת רגילה. כבר אז ראו את אופייך: דעתן שמכיר את עצמו ויודע מה טוב לו. כמה צדקת שעברת מסגרת… ביסודי היית ילד בולט, חינני, אנרגטי, שעוזר לכולם, מארגן ומסדר. תמיד מתקן ובונה משהו, עוזר לאב הבית. המנהלת התאהבה בך וקיבלת כבוד – לאמן את נבחרת הכדורסל של הצעירים ולעזור לרותי המורה להתעמלות". מהיסודי המשיך עמית ללימודי תיכון בגימנסיה העברית. את התיכון עבר עמית בקלות, בסנדלים ומכנסיים קצרים גם בחורף ועם מחברת אחת לכל המקצועות. בלימודים הוא לא השקיע הרבה, והדברים הגיעו עד כדי כך שבכיתה י' הגדיר, כדברי אביו, מושג חדש בעיר, תלמיד מלגה: "אם לא היית בנבחרת הריצה, האופניים, הכדורסל והשחייה היה צריך לחפש לך בית ספר אחר". עמית אמנם לא אהב ללמוד, ולבית הספר הגיע בעיקר בשביל החבר'ה, אבל הוריו לא דאגו, שכן כשבאמת התעניין במשהו למד אותו כמו שצריך, קרא ספרים והשלים ידע כהלכה. וכך, אחרי שכמעט נזרק מבית הספר בכיתה י"א, לקח את עצמו בידיים וסיים את הלימודים בהצלחה עם תעודת בגרות נאה. "עשית מסלול קצת מוזר", כתב האב שחר, "פיזיקה ומתמטיקה מוגבר, לאחר מכן תנ"ך מוגבר עם גיאוגרפיה ולבסוף אמנות וצילום. מסלול מוזר, אבל לא נלחמנו בזה ולא חשבנו שתפסיד משהו. ידענו שכשתרצה ללמוד משהו מאתגר תתגבר על כל חוסר וקושי". לעמית היו יחסים מצוינים עם הוריו, ולאחיו ואחותו הוא היה אח בוגר ומגונן. פעם, כשהוא היה בחטיבה, קרה שהציקו לאחותו הצעירה ולחברותיה, ועמית ארגן את חבריו, שהגיעו וטיפלו במצב (בלי אלימות!) אמנם הוא ננזף אחר כך, אך הכול הסכימו שפעל כהלכה. סיפרה נעם, אחותו, של עמית: "לא היית אח רגיל שמתקשר ושולח הודעה סתם ככה באמצע היום, מספר על היום שעבר עליך ומה קורה, אבל בדרכך שלך הצלחת להיות אח גדול למופת – אחד שמגונן מרחוק, שמייעץ לגבי ענייני צבא, מתקשר ביום הולדת, שואל איך אתה נראה ואם להחליף חולצה לפני היציאה. בשבילי היית דמות לחיקוי ולהערצה, ובכל הזדמנות שיכולתי סיפרתי עליך, על מה שעשית ושאתה עושה, על התכניות לעתיד, ומתי כבר נזכה לפגוש את החברה שתזכה בך. היית אדם מסוגר לעצמו ושקט, אך השתיקה אמרה הכול. דרך הארץ שלך, החשיבה על אחרים לפני עצמך, הדאגה והאמונה, הדרך שבה הובלת אנשים, המסירות, וגם אם קשה לא נשברים. בן אדם עם ראש על הכתפיים, כישרוני, בעל יכולות רבות ומגוונות". עמית: עמיתקוש, עמיתוש או עמיתי בפי אוהביו – היה נער שקט ומופנם, בעל חוש הומור ציני משובח, שתמיד הקרין לסביבתו ביטחון עצמי ושלווה פנימית. עם השנים רכש ידע רב בתחומים מגוונים, אך אף פעם לא השוויץ בידיעותיו וביכולותיו. סיפר גילי, גיסו של עמית: "לך, עמית, היה תמיד קול פנימי חזק וברור. תמיד ידעת מה אתה רוצה, מה טוב לך ומה לא, וחיפשת את דרכך הייחודית בעולם. היופי והקושי של החיים על פי קול פנימי השתקפו באישיותך ובכל מעשיך, כי זה לא פשוט. זאת דרך בלתי פוסקת של חיפוש ניסוי, טעייה ותהייה, ואתה עברת אותה בדרכך עם הקשיים, ההתלבטויות וחיפוש הכיוון". בשעות הפנאי אהב עמית לבלות עם חברים, אך אהב גם להיות לבד בחדרו, לנגן על גיטרה. בתחילת הדרך למד לנגן בכמה שיעורים מסודרים, בהמשך למד לנגן מהאינטרנט או באמצעות הקשבה למוזיקה. עמית אהב בעיקר האמן אסף אבידן ואהוד בנאי. עם חבריו הטובים בילה במקלט שהם סידרו ושיפצו וקראו לו הזולה שלהם, הם לא אהבו פאבים רועשים. בזולה הם ישבו שעות, מנגנים וצוחקים, עד ששכנים העירו על הרעש… חגי, חברו הטוב של עמית, סיפר: "אי אפשר לתאר אותך. היית משהו מיוחד, זן נדיר, עוף מוזר, הכול ביחד. אבל היית אמיתי וטוב. לא התעסקת בשטויות של רוב האנשים הרגילים. אולי היית בכלל מלאך, שבא אלינו לאיזו שליחות, למשימה חשובה – ללמד בני אדם איך צריך להתנהג, להוות דוגמה". עמית אהב מאוד לטייל, עם משפחתו ואחר כך עם חברים. עם השנים הוא הוכיח את עצמו כבעל יכולת ארגון, ותמיד ארגן את הטיולים – לים, לפיקניק או לטבילה במעיין. מגיל צעיר הרבה עמית לעסוק עסק בספורט. לכל מקום התנייד על אופניו, או פשוט בריצה, וכך טייל בכל חלקי ירושלים עירו והכיר אותה מצוין. בכל תחום ספורט שעסק בו: שחייה, ג'ודו, כדורסל, אופניים – הצטיין. הוא התמיד בעיקר לרוץ ולרכוב על אופניים, והישגיו בריצה היו מעולים. לקראת סוף התיכון החל להתאמן לקראת הצבא – רץ למרחקים ארוכים והגדיל עומס כל הזמן: בדרך כלל רץ עם שקי חול על הגב. אחרי הריצה היה מתאמן בבית עם משקולות ומוט מתיחה. ביום 20.3.2012 התגייס עמית לצה"ל. שירת כלוחם ומפקד בחיל ההנדסה. זאת אחרי שהתנדב לשייטת, עבר בקלילות את הגיבוש הפיזי, אך בצניעותו היה לו קשה לשווק את עצמו בשלב הריאיון, כדברי אביו. עמית סיים הכשרה מתקדמת בהנדסה קרבית כחניך מצטיין ושירת בגדוד "להב", המסופח לחטיבה 7, עוצבת "סער מגולן". הוא השקיע בצבא, אהב את השירות, קיבל את המשימות הכי קשות והכי תובעניות ותמיד מילא אותן היטב. מעבר למשימותיו פינה זמן ואנרגיה כדי לעזור לחבריו. מפקדיו סמכו עליו בכל מצב, ופקודיו אהבו והעריכו אותו. בגדוד הכירו במקצועיותו של עמית, ביכולותיו ובשלווה שהקרין וקראו לו "המושלם". אחרי תקופה שבה הוכיח עצמו כרציני, מקצועי ובעל יכולת מנהיגות נשלח עמית לקורס קצינים, אך עזב אותו מרצונו כדי לפקד על חייליו באופן הכי ישיר שאפשר. בגדוד מונה לסמל מחלקת הוותיקים, ועם הזמן התקדם לדרגת סמל ראשון. גם בצבא המשיך עמית לעסוק בספורט. בחופשות הקפיד לרוץ, ובאימונים הצטיין בריצות ניווט ואף זכה במקום ראשון בריצת ניווט. זמן קצר לפני נפילתו עבר באילת קורס צלילה. בחודש יוני 2014, אחרי שמחבלים חטפו ורצחו שלושה צעירים בשומרון, התגבר ירי רקטות מרצועת עזה לישראל, ובעקבותיו יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס באזור עזה. המבצע החל ב-08.07.2014 בהפצצות מהאוויר, וכעבור תשעה ימים החלה כניסה קרקעית של יחידות צבא לרצועת עזה טפל במוקדי הירי ובמנהרות הטרור, משימות שבוצעו עד תום המבצע בסוף חודש אוגוסט. יחידתו של עמית השתתפה בלחימה מראשיתה וביצעה משימות רבות, כולל גילוי מנהרות והשמדתן, נטרול זירות מטען ופיצוץ מבנים חשודים. עמית נפל בקרב במבצע "צוק איתן" ביום שישי כ"ח בתמוז תשע"ד (25.7.2014). באותו יום עלתה חוליה בת ארבעה לוחמי הנדסה – מפקד המחלקה, סמל המחלקה עמית ועוד שני חיילים – למגדל המים במרכז חירבת חי'זעה שבדרום רצועת עזה, אזור שנסרק על ידי כוחותינו אך לא היה סטרילי, כדי להכין אותו לפיצוץ. כששמעו בקשר שיש היתקלות עם נפגעים במקום הריכוז של הפלוגה ירדו הארבעה מהמגדל ורצו לעזור. עמית החליף את הקשר, שנשקו נתקע, ורץ לצד מפקד המחלקה. הם נתקלו בשני מחבלים, השיבו אש, עמית הספיק לזרוק רימון. המחבלים נהרגו בהתקלות וכשהצוות של חיים ועמית עצרו בפינת הבית להתארגנות והמשך ללחימה הבחין בהם מחבל נוסף שהסתתר בסמוך וירה לעברם מהמסתור צרור מטווח קרוב. עמית נהרג במקום, ומפקד המחלקה נפצע קשה. בקרב באותה התקלות מעט קודם נפל גם סמל ראשון גיא בוילנד ז"ל. עמית היה בן עשרים ואחת בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הותיר הורים, אחות ואח. על מצבתו של עמית כתבו אוהביו: "מרחוק נדלק אור. אל תסטה כדי שתוכל לחזור". ספדה לעמית נעם, אחותו: "עמית אח שלי הגדול, איך נפרדים? איך אומרים? ביי, להתראות, או שלום? כנראה שיעברו כמה ימים, חודשים או שנים עד שנצליח לעכל ולהתמודד עם המצב החדש שנקלענו אליו… היית עמוד התווך של המשפחה, העמדת את כולנו במקום שצריך, החזקת אותנו ברגעים הקשים שלנו – ואני יודעת שתעשה זאת גם עכשיו, תושיט לנו יד מלמעלה כדי שלא נפול ונתרסק וגם עכשיו נוכל להישאר יציבים". אוסי, דודתו של עמית, ספדה: "עמיתי. ביום שישי בערב הזמן עצר מלכת, קיבלנו כרטיסים לסרט אימה, סיוט, חלום בלהות. הובילו אותנו לקולנוע הלא נכון ולאולם-עולם בלתי מוכר, מפחיד וחשוך… לא נזכה לראות אותך מטייל בשביל ישראל, צולל באילת, לומד באוניברסיטה, מחפש את מזלך בכישוריך הרבים, מרביץ איזה טריאתלון כדי שלא ישעמם, מגלה עולם, ממציא תחום ספורט שאף אחד לא חשב עליו, מבלה עם חברים וחברות – פשוט מתנסה בכל אותם דברים שבני עשרים עושים… ביום שישי נגמר פרק אחד של חיינו והתחיל פרק אחר, כואב וקשה. מעכשיו כל שמחה תהיה מלווה בעצב. שלא משנה איפה אנחנו, אתה תמיד תהיה שם. אנחנו בציפייה תמידית שהנה אתה כבר מגיע, שאולי הטלפון שמצלצל הוא ממך. השארת אותנו להתמודד עם מציאות בלתי נתפסת, כואבת ומכעיסה. אין בחירה בשכול, זה משהו שנוחת עליך כרעם ביום בהיר, וצריך ללמוד לחיות איתו… אנחנו אוהבים אותך, את כל כולך, ומתגעגעים כל כך. מתגעגעים שזה כואב, חונק ופשוט בלתי נתפס". עינת, אמו של עמית, כתבה: "עכשיו אנחנו מתגעגעים ומחכים שתיכנס הביתה, תזרוק איזה 'אהההה', תשליך את התיק, תשתרע על הספה ותנגן בגיטרה. מתגעגעים למוזיקה הבוקעת מהלפטופ כשהתקלחת, מתגעגעים לחיוך הביישני, המתוק, הטוב ושובה הלב. מתגעגעים לחיבוקים ולנשיקות החטופות, שהסכמת לקבל רק כאשר נסעת לצבא או שבת מהצבא, מתגעגעים לשיחות הטלפון הלקוניות: 'אימא, אבא, הכול בסדר, להתראות'. ובכלל, מתגעגעים לאישיותך המקסימה. וחשים כאב נורא לנוכח הידיעה שלא נראה אותך עוד, רק נחלום את דמותך, והזיכרונות שהופכים להיות חלק מאתנו. את החוסר הזה לא ישלימו לעולם לא הזמן ולא המרחק… היית כל כך מדהים, עם לב טהור ועם העיניים הכי חודרות ומבינות, וחיוך שהיה ממיס כל אחד ואחת. כל הטוב שבעולם היה פרוס לפניך. ובמקום – הלכת כל כך מוקדם. כל שנותר לנו כעת הוא להתגעגע, לזכור ולהנציח". כתב חגי, חברו הקרוב של עמית, שפגישתם האחרונה הייתה בלחימה בעזה: "אני מתחיל להבין שאתה כבר לא תחזור הביתה ותתקשר, והידיעה הזאת גומרת אותי. זה הגיוני שמישהו שכל כך אהבת לא יחזור יותר אף פעם ולא ניפגש עוד? איך מתמודדים עם זה? על כמה חוויות ודברים בא לי לספר לך, אבל אין למי. הרי אף אחד גם לא יבין אותי כמוך, כל כך שונים היינו, אבל אותו בן אדם. הגעגוע הוא אינסופי ובלתי נסבל. זה עמוק יותר מגעגוע; זה חלק ממך שחסר, ובלעדיו קשה כל כך לתפקד". ב-30.11.2014, יום הולדתו של עמית, שחל ארבעה חודשים אחרי נפילתו, כתבה אחותו נעם: "לא יודעת מה לאחל לך, והיה הרבה יותר קל אם היית כאן. בריאות – אתה תישאר בריא כמו שור; עושר – יש מה לקנות שם למעלה? הצלחה – בכל מה שעשית הצלחת ואני מאמינה שגם עכשיו; אושר – תמיד היית מאושר; אהבה – מי יודע, אולי מצאת שם את האחת שלך; עד מאה כעשרים – גם ככה תישאר צעיר לנצח. אני רק אאחל שתמשיך ללוות אותנו תמיד בכל דבר שנעשה ושתשמור עלינו מלמעלה". כשהיה עמית בן שלוש-עשרה השתתף אביו שחר ברכיבת טיפוס באופניים לחרמון. עמית התעניין ברכיבה, והם החליטו לעשות זאת יחד בהזדמנות קרובה, אך לא מצאו זמן. זמן קצר לפני נפילתו של עמית סיכמו השניים לעשות בקרוב מסע אופניים בשני קצווי הארץ, בהר שלמה הסמוך לאילת ובחרמון – אך לא זכו. באוקטובר 2014, כשלושה חודשים אחרי נפילת עמית, החליט אביו להשלים את המסע. כתב שחר: "שמונה שנים אחרי הטיפוס לחרמון מאוד מאוד רציתי להשלים את המסע ולסגור את שני הקצוות/פסגות, למרות ההעדר והאין של עמית – בשביל עמית ובשביל עצמי. בסוכות טיפסתי את הר שלמה לבד, טיפסתי והזעתי, טיפסתי ובכיתי ועמית איתי". זכרו של עמית הונצח בשביל לרכיבת אופניים שנבנה בערבה בנובמבר 2014 בשיתוף רשות הטבע והגנים ועמותת "שביל ישראל לאופניים", בין חירבת קצרה לעתיקות מואה (מערבית למושב צופר שבערבה, על דרך הבשמים), הקטע האחרון שהשלים את השביל בין מצפה רמון לאילת, בבנייתו השתתפו משפחתו של עמית וחבריו. "עמית תמיד אמר שכשהוא ישתחרר יעשה את 'שביל ישראל'" לכל אורכו, סיפרו הוריו בטקס חנוכת השביל. "עמית השתתף בטריאתלונים והתנייד באופניים, ולכן חשבנו שהנצחה זו תתאים לו ולנו". באתר פייסבוק (https://www.facebook.com/YeoriAmit/) נפתח דף קהילה לזכר עמית. בדף תמונות רבות שלו, קישורים לכתבות שפורסמו, תמונות של ההנצחה ב"שביל ישראל" ודברי זיכרון וגעגוע שכותבים אוהביו. (דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)